אתמול זכינו לעשות תיקון. סוף סוף דמעות של התרגשות. דרך שהתחילה בכניסה שלי לכנסת, כשחייל שלי יוסי מגולני, האבא האמיתי של החוק הזה, סיפר לי על איך שאיבד חלק גדול מהתגמולים שהגיעו לו בשעה שניסה להשתקם. הסיפור שלו המחיש לי את העוול והפך למשימה ציבורית. והיום הדרך הושלמה. שמנו סוף לעושק של נכי צה״ל ונפגעי פעולות איבה בידי עורכי דין שעשקו מהם מאות אלפי שקלים ללא הצדקה, ולעיתים הותירו אותם עם חובות שפגעו קשות בחייהם. החוק הזה איתי שנים, בלב, בראש, ברגליים, אחרי שנים של מאבק עיקש, הצלחנו להכריע מול בעלי אינטרסים שניסו לסכל את החוק. תודה גדולה לכל השותפים והשותפות שליוו אותי לאורך הדרך. מספר האנשים שתרמו לקידום החוק הזה מעיד יותר מכל על גודל המאבק ועל חשיבות התיקון שהושג היום.

עם דמעות בעיניים, אפשר היום לומר, מאבק של שנים זכה לנקודת אור מרגשת. היום, אחרי שבע שנות מאבק על הצעת החוק שלי - הגבלת שכר הטרחה של עורכי דין המייצגים את נכי צה”ל, הנכים היחידים שלא זכו להגנה בחוק, העברנו אותה לקריאה שניה ושלישית יחד עם יו”ר ועדת העבודה והרווחה, חברתי היקרה ח”כ מיכל וולדיגר. תודה לכל מי שנאבקו איתנו למען נכי צה”ל. זהו צעד נוסף וחשוב, אך לא הסוף. במקביל למאבק החקיקתי, כבר בימים הקרובים יתחיל פיילוט שעבדנו עליו: מימון ישיר של הוצאות הייצוג המשפטי של נכי צה”ל על ידי משרד הביטחון. מי ששמרו עלינו, ראויים שנשמור עליהם.

ישנן עוולות שניתן לתקן רק באמצעות חקיקה. במשך שנים עשקו את נכי צה״ל, ואסור שהכנסת תסיים את ימיה לפני שנעביר את החוק הזה בקריאה שנייה ושלישית. נמשיך במאבק העיקש. כשחוקקה הגבלת שכר הטרחה לניצולי שואה, גם אז לשכת עורכי הדין יצאה נגד החוק, עם טיעונים משפטיים, עתירות לבג״ץ וסוגיות רטרואקטיביות שהיה צריך לפתור בחוכמה. גם כאן יש סוגיות פתוחות, אבל החוק הזה נבלם במשך שבע שנים בעקבות מאמץ עיקש של לשכת עורכי הדין. היה להם די זמן לבצע תהליכים עמוקים, לאכוף את הפרצות ולהוביל שינוי משמעותי. ייתכן שאם לפני חמש או שש שנים היו ננקטים צעדים מסיביים ומשמעותיים, היינו יכולים להימנע מהצורך בחקיקה. אבל זה לא קרה. לכן החוק הזה יחוקק, במהירות האפשרית, ולפני סיום דרכה של הכנסת. תודה לח״כ מיכל וולדיגר, שמביאה את החוק לסיומו בוועדת העבודה והרווחה בראשותה. ותודה לשר המשפטים יריב לווין שהבין את הבעיה ויזם חקיקה ממשלתית המוצמדת לחוק שיזמתי.

אני גאה להגיד שהדיון שקיימנו בוועדה שלי, הוועדה להסרת חסמים, לא נשאר רק עוד דיון. הוא הפך להחלטת ממשלה. ממשלת ישראל תקדם הקמת יחידה ייעודית לליווי ולסיוע לעולים המשרתים בצה״ל, ובפרט לחיילים בודדים ולעולים המשרתים במסגרת מח״ל, לפני השירות, במהלכו ואחריו. זו בשורה חשובה לצעירות ולצעירים שעזבו בית, שפה ומשפחה כדי לבוא ולשרת את מדינת ישראל. לפני כמה חודשים, במהלך ביקור מקצועי שלי באוסטרליה, פגשתי את מוריס, אביו של חייל צה״ל שעלה לישראל ושירת כאן בלי משפחה בארץ. בעקבות המפגש איתו קיימנו את הדיון בוועדה, שבו הצפנו מצבים בלתי נתפסים שבהם חיילים מסיימים שירות צבאי מלא, ומגלים שמבחינת המדינה הם עדיין “על אשרת תייר”. דיברנו על הקושי להתמודד לבד מול מערכות, על הפערים בתיאום, ועל הצורך בכתובת אחת, אנושית ומתכללת, שתדע ללוות אותם באמת. ובאותו דיון גם התחייבנו שלא נסתפק רק בהצפת הבעיה, אלא שנלווה את הנושא עד שיימצא לו פתרון אמיתי. היום אני שמח לומר שהמחויבות הזאת מתחילה להתממש. תודה לשר העלייה והקליטה אופיר סופר, למשרד העלייה והקליטה, למשרד הביטחון, לצה״ל, לסוכנות היהודית ולכל השותפים שנרתמו והפכו שיח ערכי לעשייה ממשלתית. מי שבחרו לקשור את גורל המדינה בגורלם ולהתגייס למען ישראל, צריכים לדעת שמדינת ישראל רואה אותם, מלווה אותם, ולא משאירה אותם לבד.

אני מקבל הרבה הודעות מאז הבוקר. כבר 7 שנים אני עם בני גנץ בפוליטיקה, ועוד שנים קודם לכן בנינו קשר בירוחם- אני כראש עיר, חילי כמנהל אגף החינוך, וגנץ כמי שסייע בגיוס משאבים ושותפים משמעותיים למערכת החינוך. הדרך שלי עם בני נמשכת. מדינת ישראל צריכה את הקול שלנו, קול של אחריות, של הסכמות רחבות, של הנהגה שבה לקיצוניים אין זכות הכרעה. העם חצוי. הכרעה של חצי עם נגד חצי עם, סופה להתנפץ. היינו שם ברגעים החשובים של המדינה, בקורונה, בעמידה על שינויים חוקתיים בהסכמה רחבה, בהסדרת יחסי הממשלה ומערכת המשפט, וגם במלחמת חרבות ברזל, שפרצה מתוך אסון ומחדל כבד. אני הייתי שם עם בני, בהערכות מצב במשרד הביטחון. ראיתי אותו מקבל החלטות קשות, מאשר מבצעים רגישים, ואני יודע איזו איכות מנהיגותית יש בו. יש לנו מה לתת למדינת ישראל. כואב לי על לכתו של חילי טרופר כחבר, אבל אני מאמין שאנשים טובים במדינה הזו ימשיכו לעשות יחד דברים טובים.

"האנשים האלה נתנו הכול למדינה, ולמדינה יש חוב כלפיהם" - ח"כ מיכאל ביטון משתף על אחיו אברהם שלום ז"ל, ועל השכול הפרטי של משפחתו: "להורים שלי לא היו המשאבים הכספיים והשפתיים להנציח את אח שלי" @MichaelBiton4 @mazalm3

ביום הזיכרון הזה, עבורי, הזיכרון הוא גם לאומי וגם אישי. כמי שנושא אובדן בתוך המשפחה, אני יודע עד כמה הזיכרון חי בכל בית, בכל לב, הרבה מעבר ליום אחד בשנה. בירוחם, הוא חי גם בנוף. לא רחוק מהבית שלי הוקם מצפה לזכרו של סרן איתי סייף ז״ל, בן העיר, מפקד מחלקה בגבעתי, שנפל בקרב כשהוא מוביל את חייליו קדימה. איתי היה שכן. הוריו, חיה ורמי, חברים יקרים ושכנים קרובים, חצר משותפת, חיים משותפים. הוא גדל בין הגינות שלנו, לצד הילדים שלנו. ילד של שקט, של סדר ושל עומק. כזה שאהב מאוד את ירוחם, את המדבר, את הפשטות, ובלט תמיד בחיוכו וברגישותו לאחר. איתי, שגדל כאן בינינו, נפל בגבורה עילאית. גם ירוחם הקטנה נשאה בנטל של מלחמת "חרבות ברזל". רק לישיבת ההסדר של ירוחם יש עשרה חללים מהמלחמה. ואולי דווקא ממנה, מבית העולים, ממשפחות צנועות, נכתבים פרקים של מסירות, של שייכות עמוקה לארץ הזאת, של נכונות להקרבה. ביום הזה אנחנו לא זוכרים רק את רגע הנפילה, אלא את החיים שהיו, ואת האחריות שנשארה לנו: להיות ראויים להם, לחברה שמחזיקה יחד גם כשכואב, ולמדינה שזוכרת לא רק ביום הזה. אני מחבק את המשפחות השכולות, את בני ירוחם, ואת כל מי שנושא את הזיכרון יום יום. יהי זכרו ברוך. יהי זכרם ברוך.

הבוקר שוחחתי עם קבוצה של רשת החינוך אמית. דיברנו על חג המימונה ועל הערכים העמוקים שהוא נושא במסורת היהודית המרוקאית. המימונה היא הרבה יותר מחג של מתוקים ושולחנות פתוחים. היא ביטוי לאמונה, להכנסת אורחים, לפתיחת הלב וליכולת להתחיל מחדש. דווקא בימים שבהם החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים, יש לנו הרבה מה ללמוד מהרוח הזו, של קירוב, של נדיבות, ושל אמון בין אנשים. שתבוא עלינו שבת שקטה.

ביקרתי היום בדימונה יחד עם ראש העיר, בני ביטון, בזירת ההרס מהפגיעה בשבת. זו זירה קשה, והדרך לשיקום עוד ארוכה. בני ידידי ותושבי דימונה, עם ישראל איתכם. את נושא ההתחדשות העירונית והבנייה הכוללת מרחבים מוגנים אני לוקח על עצמי כמשימה.