כבר תקופה שאני עוקב בעניין אחרי איך עמית סגל מסקר סוגיות של גיוס והשתמטות. מה שמעניין שם הוא לא המילים אלא הלחן. מתנגד ממשלה אקראי שאומר, ולו ברמז, שאחרי שירות סדיר ומילואים מלא יש מצב שבו הוא רואה את עצמו מפסיק לשרת פוגש עמית סגל זועם, נוקם ונוטר שירדוף אותו ולא ינוח עד שכל מי שאמר לו שלום ברחוב יתנער ממנו ושהצבא ידיח אותו לנצח.
תעשיית ההשתמטות, בדגש על רבנים בכירים בשבתם כפקידי ציבור שקוראים בלי כחל וסרק להפרה המונית של החוק, ועל בכירי ממשל שעושים ימים ולילות כדי לוודא שהון עתק מכספי ציבור ימשיך לממן השתמטות ובטלה, פוגשת עמית סגל אחר. נינוח, מתפלסף, כמעט מהאו"ם שכל נתיבותיו שלום. פער מעניין, לא ככה?