ילדה בת עשרים לא אמורה למות.
היא אמורה לשתות בירה על החוף של יפו, להתאהב באידיוט שלא מתאים לה בכלל, ולבכות בטלפון לחברה הכי טובה שהוא לא התקשר.
היא אמורה לארוז תרמיל כבד מדי ולטוס להודו או לדרום אמריקה, או סתם לשבת באוטובוס, לשים אוזניות, ולהסתכל על טיפות של גשם נמרחות על החלון.
ילדה בת עשרים לא אמורה להיות מודעה קטנה עם מסגרת שחורה בעיתון.
היא לא אמורה להיות מילים ענקיות וכבדות כמו ״הותר לפרסום״ ״חללת צה"ל״ ״בנופלה״.
המילה ״בנופלה״ היא מילה של פוליטיקאים עם פנים רציניות שמדברים ברדיו של הבוקר.
זו לא מילה ששייכת לילדה שעוד לא לגמרי החליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה.
בגיל עשרים, המוות הוא משהו רחוק. טעות בסטטיסטיקה.
משהו שקורה בסרטים שחור-לבן או לאנשים ממש זקנים, בני ארבעים או חמישים.
לא למישהי שעד לא מזמן עוד התווכחה עם אמא שלה על שעות חזרה הביתה,
ועכשיו, פתאום, ברגע אחד היא הופכת לעוד שיר עצוב של ארקדי דוכין ברדיו.
ילדה בת עשרים אמורה להמשיך לחיות.
לנשום, לטעות, לתקן, לאסוף שריטות קטנות.
אין פה שום פואנטה, ואין פה נחמה, ואין בזה שום דבר הירואי.
רק חור גדול וריק,
וילדה אחת, שלעולם לא תזדקן, ותישאר בת עשרים לנצח.
יהיה זכרה של רותם ברוך.