דיכאון הוא לא פריבילגיה.
אפשר למות מזה וזה לא מצחיק לזלזל בזה.
ולא, להיות סתם עצובה או עייפה זה לא דיכאון.
יש כזה דבר להיכנס לדיכאון באופן מודע, לאפשר לעצמך לשקוע כי את יכולה כביכול לעצור את מרוץ החיים ולהקדיש זמן לנפש שלך, וזה עדיין לא אומר שהדיכאון הוא בחירה ובטח ובטח לא שהוא פריבלגיה.
לתת לעצמך להיכנס לדיכאון, זה להבין שאת מותשת מהמלחמה שלא נעצרת לרגע, שהנזק לנפש שלך רב יותר כשאת לא עוצרת, לא נותנת לה זמן לצבור כוחות, שהמשחק הזה כאילו את רגילה ונורמלית, פוגע בך אנושות ואת בסכנה, ממש בסכנה, אם לא תעצרי ותפסיקי להתעלם מהדיכאון שלך.
פריבילגיה זה לשמוח בלי להצטרך כדורים שיאזנו לך את תחושת חוסר האונים, הייאוש, העצב האינסופי.
פריבילגיה זה לישון בלילה, לילות שלמים, ולא להצטרך לישון אחר כך עוד מלא שעות במהלך היום, או הלילה אם ישנת רק ביום.
פריבילגיה זה לחשוב שדיכאון זה פריבילגיה, שזה משהו שאפשר לבחור להיות בו כדי להימנע מהחיים ולא כאילו זה בוחר בך גם כשאת ממש לא רוצה.