ישבתי עכשיו כמה שעות בפאראן, הקפה החדש שנפתח בימקא בירושלים (ליד הבית). הוא פתוח בשבת, קפה גל שלישי ואוכל מושלם, יש לו סניפים בבית חנינא ורמאללה. והוא היה מפורק ביהודים ובפלסטינים. רוצים את הקפה שלכם בשבת פתוח?הדרך עוברת בשותפות יהודית ערבית, לא בגזענות ימנית במסווה נאור

עכשיו, מה האמירה? במטא של הדברים: לחרדים צריך להתאים הסעה כדי לכבד את הזרם שלהם. לא משנה הגרנולריות. כל חסידות קטנה, מקבלת קו עבור הילדים שלה - למוסד שלה. הרי לא יעלה על הדעת שילדי גור ילמדו יחד עם ילדי "פני מנחם"! מאז שחל פיצול בחסידות לפני כמה שנים. ואז נוצר פלונטר של קווים כדי שבעלזא יגיעו לבעלזא וכן הלאה. אבל לחילונים יש העדפות?! הילד רוצה להגיע לאומניות כי הוא מוכשר או לטבע או לדמוקרטי? חרא עליו. ילד חילוני זה ילד חילוני. אין "אצלנו" זרמים או העדפות. * להבנתי, הממלכתי דתי כן זכאים. גם אותם מכבדים בבתי ספר לפי העדפה וזרם. אבל חילונים לא. תקנו אותי אם אני טועה.

ההבנה של השבוע: AI agent זה בערך כמו סטייק פטריה. בתפריט זה נשמע כמו סטייק. בצלחת זה פטריה. בפרק 196 של וויקלי סינק הלכנו מכות עם קלוד על זה וגם על אנבידיה שמוציאה מעבד שאף אחד לא צריך, ושר האוצר שבא להציל את ההייטק משער הדולר. הפרק זמין איפה שיש פרקים. @TorTsuk

ככה התחיל הפרק האחרון של וויקלי סינק: 10 דקות על נוטלה בוטנים. (האם זה היה רלוונטי? לא. האם זה היה הכרחי? כן.) הפרק זמין איפה שיש פרקים של פודקאסטים @TorTsuk

כששולחן מבקש לדבר איתי אני ישר נדרך, בעיקר ביום כמו היום, כשאנחנו בחוסר צוות מטורף, עם עבודה שהתחילה מוקדם מוקדם בלי רגע שניה לנשום. כשכולם רצים ומנסים לצוף מעל המים. להספיק לנקות ולהוציא ולהביא חשבון ולנקות את השולחן שממתין בסבלנות כבר עשרים דק. ומטבח שמתלונן על טעות של מלצרית לפעמים בצדק לפעמים פחות אבל מה זה משנה עכשיו יש לקוח שמחכה. ואתה רץ ומוציא ומכבה שרפות וסופר את הדקות למלצרית הבאה שתגיע שתביא איתה אולי איזה שפיות מול כמות העבודה. אבל היום הכל היה על הקצה והכל היה כל כך קשה. אז ביום כזה כששולחן מבקש לדבר איתי אני נדרך, בעיקר ביום כזה. כי אף לקוח אין לו מושג מה קורה מאחורי הקלעים , כמה אנחנו חסרים בצוות, כמה הכל כל כך על הקצה וכל טעות קטנה יכולה לגרור לכאוס מוחלט. ואני לא עוצר הושבה. כי גם לבנק לא אכפת אם היה לך מלצר נוסף או שלא. ואני הולך לשולחן, מנסה להרגיע את העצבים שעולים עוד לפני שאני בכלל שומע על מה הם הולכים להתלונן. מנסה להזכיר לעצמי שאין שום טעם בעימות גם אם לפעמים אני כל כך אוהב… ומגיע והם שואלים אם אני הבעלים. ואני אומר כן. והם אומרים שהיה מדהים. והצוות היה פשוט הכי מקסים. והאוכל היה מעולה. ותודה לכם שאתם קיימים. ופתאום יש לי קצת דמעות מרוב התרגשות. כי בעיקר ביום כזה זה כל כך לא מובן מאיליו. לא המחמאות והחיבוק ולא שאנחנו אשכרה מצליחים לתת את מה שאנחנו כל כך מנסים. אז תודה צוות יקר ומדהים על יום בלתי אפשרי. עוד יום בלתי אפשרי שעברנו אותו כמו גדולים. אני מפורק. כאילו אחרי מסע 90. שבת שלום