את שטפן זייברט, שגריר גרמניה בישראל, פגשתי לראשונה עוד לפני השבעה באוקטובר, בתקופה שבה כיהנתי כמנכ״ל 'קול רבני לזכויות אדם'. מאז, הדרכים שלנו הצטלבו שוב ושוב – בצעדות בין-דתיות, באריזות מזון לנזקקים, במאבקים קשים על זכויות אדם, וגם ברגעים של שמחה כמו מצעד הגאווה בירושלים. אבל בעיקר, נפגשנו ברגעים האישיים והכואבים ביותר שהחיים כאן זימנו לנו בשנים האחרונות.
מהרגע הראשון היה ברור ששטפן הוא לא "עוד דיפלומט". הוא סירב להישאר במגדל השן שלו. כשהלב של כולנו נשבר, הוא היה שם: פגש את משפחות החטופים (ובהן המשפחות היקרות מנירים), הגיע ללוויות, הקשיב בכאב אמיתי, והביא איתו נוכחות שקטה ומחבקת שהייתה שווה יותר מכל נאום או הצהרה רשמית.
אתמול בערב ישבנו בארוחת פרידה ממנו, לקראת סיום התפקיד. כשהסתכלתי עליו, חשבתי על הדרך שעברנו יחד. למדתי להכיר אדם שאוהב את ישראל בכל ליבו. זו לא אהבה עיוורת או פוליטית – זו אהבה חמה, אכפתית, סקרנית, כזו שיודעת גם להעביר ביקורת כשצריך, אבל תמיד מתוך מחויבות עמוקה ואנושית לאנשים שחיים כאן.
קשה לי לחשוב על שגריר שהצליח לגעת ככה בחברה הישראלית. לא רק בדרגים הגבוהים ובמקבלי ההחלטות, אלא בלב של הקהילות, המשפחות והאנשים עצמם.
לפני שהוא עוזב, הוא הבטיח לי ביקור אחד אחרון בעוטף. אני מחכה לו שם, ויודע שהוא יקיים את ההבטחה.
תודה לך, שטפן, על החברות הטהורה, על הלב הפתוח ועל הדרך המשותפת. מדינת ישראל נפרדת משגריר יוצא דופן, ואני נפרד מידיד אמת.
נסיעה טובה ודרך צלחה בחזרה לברלין. אתה תחסר לנו מאוד🇩🇪❤️🇮🇱