כן, שבתי לעיתונות, והפעם דרך בלוג עיתונאי ברשת הניוזלטרים של סבסטק. אני כותב על מסעות בעולם, חיי מחוץ לישראל, ראיונות של אנשים מעניינים ולא מפורסמים וכל מיני מחשבות. מוזמנים להציץ ולהירשם חינם כדי לקרוא, או לתמוך על ידי מנוי זול. מקווה שלא החלדתי מדי. chicky99.substack.com/

הלוואי שהפרשנים היו צעקניים ככה נגד המלחמה הטפשית, הגרועה והמיותרת הזו כשנפתחה בהתלהבות רבתי, והובילה לצרות גדולות כל כך בישראל, במזה"ת ובעולם הרחב, כשם שהם עצבניים על השלום שסיים אותה סוף סוף. קל (ונכון) להאשים את נתניהו, אבל הפרשנים שעודדו מהיציע מטורפים, טפשים ומזיקים לא פחות.

טים אריה דרעי

הטעות היא לחלק את ישראל לביביסטים מול רל"ביסטים. למעשה שניהם חושבים שהפתרון הוא יותר הרג, מלחמה, כיסוח מעת לעת והמשך המצור, שיטת הימין המלא שהביאה עלינו את 7-10. אלה שתוקפים את ביבי שהוא פחדן להילחם, אשמים כמוהו באסון. בואו נחזור לחלוקה של תומכי השלום והחיים מול תומכי הכוח והמוות

נחמד לראות שהספר "חרוזי תה לשליט" של אהרן שבתאי שיצא ב"הוצאת מעין" בעריכתי, ספר די אנדרדוגי, זכה להמנות בין 40 ספרי השנה של "הארץ". יובל מנדלסון, השייגעץ, כתב לכבוד הרשימה ביקורת יפה על הספר שכוללת גם מסה קצרה על התה ביצירה הישראלית. הייתי מוסיף גם את "יוסף" של דודו גבע

צ'לנוב של פילגש\יהלי הימן, מהשירים היפים שנכתבו על תל אביב של היום, עלה סוף סוף גם לספוטיפיי בגרסה רשמית open.spotify.com/track/1iWig…

דוד אבידן בקטע מסטרפיס על גבריאל מוקד (באדיבות ארכיון אבידן של גיאגיא) @guyguy

אני מסתובב הרבה בקוקאקי, השכונה שלי באתונה. שמתי לב שזרים בבירת יוון פטריוטים מאוד לשכונת המגורים שלהם. יש לי מכר ישראלי מתחום הספרות שמגיע לא מעט לאקסרחיה ואנחנו לא נפגשים, כי הוא לא מוכן לצאת משם בשום אופן, וגם לי לא פשוט לצאת מהשכונה האהובה. כמדריך טיולים שמתמחה בשכונת מגוריו, אני אמור להכיר כל פינה קטנה וביזארית ברובע ובסביבותיו, כולל התיאטרון הסודי שמסתתר במרתף מאפיית לחמים, ונפתולי ההיסטוריה של מפעל הבירות הענק פיקס, וגם כל מיני אתרים בעלי קשר מפוקפק למיתולוגיה ב"גבעת המוזות" שמאחורי השכונה, כמו אתר מסוים שאמור להיות מחובר לגיהינום. אבל מסתבר שתמיד אפשר ללמוד. להפתעתי, באחת הגיחות לשכונה סמוכה, ממש כמה רחובות מקוקאקי, מצאתי עסק שלא הכרתי: מפעל מטקות פעיל, שקיים מ1958 בשם "טו אגורי" (הילד) ומייצר כחול לבן - צבעי דגל יוון. זהו אחד ממפעלי המטקות האחרונים במערב כנראה, שהעביר את היצור למזרח אסיה. דיברתי עם המנהל החביב, והוא אמר לי שהוא לא מצליח לייצא לישראל כי אנחנו אוהבים מטקות עם ידית אחרת; והוא כמובן לא יתגמש בשביל הביזנס: הוא יווני. ממה שביררתי פה, המוצרים של המפעל אמינים מאוד, ויש כאלה שעדיין ממשיכים לחרוש על אותה מטקה כבר 20 שנה. המחירים די סבירים, 115 ₪ למטקת עץ איכותית ו187 ₪ למטקת קרבון, עם היורו הנמוך. אז זה היה מרגש לגלות את המפעל, אף שאודה שאני שמח שהעסק לא כל כך מצליח ושביוון יש הרבה פחות מטקות בים. גם בתל אביב, אני סולד ממטקות בים, שהן צרה צרורה, אבל מחבב את "מוזיאון המטקות" בנווה צדק של אמנון מלך המטקות (חפשו את התמונה של אביגדור ליברמן). וזו הזדמנות להזכיר לעשות איתי סיבוב בפעם הבאה שמקפצים לאתונה, אם רוצים סיור בסטייל קצת אחר ואישי. הנה הלינק לצ'יקיטורס: chickytours.com/

לאחרונה קיבלתי מלגה די זעומה של 1700 ש"ח כמצטיין נשיא באחת האוניברסיטאות על לימודי היסטוריה בגלל ממוצע של מעל 95. שמחתי, אף שאני באמת לא לומד בשביל ציון. קיבלתי מכתב שדרש שאודה לתורמים, אם אני רוצה שהמלגה תירשם. והנה עוד אחד, מהבוקר, אחרי שלא הודיתי. שימו לב לתפיסה הספרטנית של צבא שיש לו מדינה גם באקדמיה. אם הציוץ יצליח, אעלה את מכתב התודה ששלחתי בסוף.

מסיבות רבות, הבוז של רוב מתנגדי גנץ לאיש הזה, הוא לעג על עצמם. בסופו של דבר יצביעו רוב הזועמים עליו בסוף היום ללפיד, ליברמן, בנט, אייזינקוט או גולן, וריאנטים שונים של הגנציזם: אופוזיציה לביבי שאינה בדיוק שמאל, עם אימה אנטישמית משותפות עם הח"כים הערבים, ולו כדי לרצות את הפחדות נתניהו, לצד תמיכה באג'נדת כיסוח הדשא (=הילדים המתים) של נתניהו, כשנזהרים לומר את המילה הגסה שלום (או כיבוש! הערבים סתם רוצים להרוג אותנו לשיטתם, כי הם לא אוהבים יהודים). ההבדל העיקרי הוא אמונתם בפנטזיית גיוס החרדים. גנץ לפחות חביב באמת כנראה.

דעה נוספת: אנחנו הקללה של הלבנונים

החייל שהניח סיגריה בפיה של מריה או זה שחבט בפסל של ישו מגונים על ידי כל, חוץ מכמה פסיכים. אבל מדובר בפגיעה בדומם. אילו היו הורגים ילד פלסטיני או לבנוני, אחד מעשרות אלפים, לאיש לא היה אכפת פה. זה מראה את ההדרדרות הרבה יותר מפעולת הסיגריה או הביזה (אוי, ילדינו החסודים גנבו משהו!).

2026 או השנה שבה שלמה "ג'ינג'י" גולדברג עשה לי לייק.

זו כרמלה שטרן, הפייבוריטית שלי במשפחה. אף שלכאורה אין בינינו קשר דם, היא אשתו של מורדי, אח של סבתא שלי - בנינו קואליציה קטנה, גוש חוסם. "אני היחידה שלא תנדנד לך. אני לא רוצה ממך כלום", הכריזה כשהייתי בתחילת גילאי העשרה שלי. וכך שבה מדי פעם כשנפגשנו. ההתאמה המשונה של החולצה שלי ושל המפה אולי בולטת בתמונה, אבל תראו מאחורה את האוסף שצברה של המיקרוקוסמוסים, כלומר דגמים מוקטנים תיירותיים של מקומות. לא פעם כשהייתי בחו"ל, רכשתי לה דגם, אבל אף פעם לא הצלחתי ממש להביא לה אותם. כלומר לזכור לקחת אותם כשאני נוסע אליה, והם עדיין מעלים אבק באיזו מגירה - מקרואטיה, מגנואה, מנסיעות ששכחתי לטירנה. תחביב אחר שלה הוא לצפות מחדש בסרטים שראתה כילדה, למשל של הכוכבת דיאנה דרבין, ששרדה עד גיל 91 בשנת 2013. פלא שכרמלה היא מספר אחת אצלי במשפחה? אני חושב שהיא גם הוזכרה בשיר שלי על סדר פסח, כמי שאהובה עלי. הגיל לא השפיע על מוחה או על אופייה הנעים והאופטימי. בשיחות האחרונות שניהלנו, תמיד אמרה שהיא בת מזל שהילדים שלה כל כך טובים, והדגישה שהיא ממלאת תשחצים, וזוכרת הכול. כל חייה גרה בדירה הצנועה בקריית חשמל, ספיח קדום ומתקלף של קריית חיים ושל העולם הפרולטרי של חברת חשמל. היא עקפה את דיאנה דרבין בשנה, ושלשום היא המשיכה הלאה, לכתובת אחרת. אלה החיים, מה לעשות - המוות הוא פשוט חלק מהם. נבצר ממני להגיע ללוויה או לשבעה, כי אני חי באתונה וחושש שהפסיכים יחזרו להילחם. כמו שהפסדתי את הלוויה של מורדי אהובה (שגם עליו כתבתי פה). אבל איפשהו אני שמח שאזכור אותה ממפגשינו ולא מאירוע כזה, מריח פירה של בית חולים, מאדמת הקריות התחוחה או משיש צונן. אני עדיין הילד שלא רוצה שינדנדו לו ומכינים לו שוקולית חמה. כשאני חושב עליה, אני רואה מאחוריה מאות דגמי מיקרוקוסמוס צבעוניים. אוהב את כרמלה.

"חיים ללא כיסוי" של תום שובל (ולמעשה גם של דאנה איבגי) הוא שיר אהבה צרוד להומניזם, שמהדהד וזועק באחורי המוח הרבה אחרי שאתה ממשיך הלאה לדרכך.

אגב אנטישמיות בישראל, תגובה שעוברת בווינט לישראלית שצעקה במחאה באירוע יום העצמאות של שגרירות ישראל בגרמניה.

סוגר שנתיים של חיים ביוון, ולכבוד זה כתבתי לבלוג על ההבדלים בין הנפש היוונית וזו הישראלית, שנראות די דומות לכאורה, דרך הצגת את דמותו של זורבה של הפומפות - אינסטלטור\טרומבוניסט\משורר בשכונה שלי. בתמונה: הישראלי המכוער עושה סלפי באתונה. chicky99.substack.com/p/769

מה שקורה כרגע בישראל, שוב ושוב, זה מעין חזרה גנרלית לקראת מלחמת אזרחים, שנקווה שלא תגיע.

אתמול, 21 באפריל ביוון, הוא אחד הימים השחורים בתולדותיה. ביום הזה ב1967, חבורת קולונלים בתמיכה אמריקאית, הכניסה טנקים לרחובות אתונה, עצרה כל מי שקצת שמאלן והשתלטה על המדינה כדי למנוע נצחון בבחירות של מועמד סוציאליסט די מתון, שאמריקה הפרנואידית חשדה בו בקומוניזם. המשטר הצבאי של החונטה שרד עד 1974, עם מחנות לכל מי שקצת אופוזיציונר, אלפי רציחות, עינויים, איסור על לבישת ג'ינס או מיני לנשים ושיער ארוך לגברים וכמובן הומוסקסואליות. אבל יוון יצאה מזה יפה, תראו אותה. גם לנו יש סיכוי!

לחובבות להקתי האגדית למחצה קנאק\פופ: שמח לבשר שאחרי מעל 25 שנה, סוף סוף השירים שלה עלו לספוטיפיי ובעברית. מוזמנים לשמוע open.spotify.com/artist/7nUl…