הדברים המלאים של ד"ר יפעת בן חי שגב היום בבג"ץ – שמאז עדותה בתיק 4000 הפרקליטות ושופריה מנהלים נגדה מסע הכפשה: "העובדה שאנו נדרשים בכלל לקיים הדיון הזה צריכה להדאיג כל אזרח במדינה. במדינה מתוקנת המפוקח אינו בוחר את מי שיפקח עליו והוא בוודאי אינו מכתיב את זהותו" (רמז ברור לערוצי הרעל 12 ו-13 שמנסים לסכל את מינוייה)
**********
לתמיכה בפעילותי:
elizipori.co.il/donations/
כבוד בית המשפט
אני עומדת כאן היום לא רק כמועמדת לתפקיד ציבורי, אלא כאזרחית ישראלית, רעיה ואם לשתי בנות, שהקדישה למעלה מ־25 שנים מחייה לשירות הציבורי, לתקשורת ולרגולציה. לאורך השנים זכיתי לכהן בתפקידים הבכירים ביותר בתחום, להשלים דוקטורט בתקשורת, לחקור באוניברסיטת מישיגן, ללמד באקדמיה ולכהן כדירקטורית בגופים ציבוריים מרכזיים. לאחרונה גם סיימתי את לימודיי ביחידה לגישור וליישוב סכסוכים באוניברסיטת תל אביב.
ב־21 בנובמבר 2022 עליתי לדוכן העדים בבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת תיק 4000. העדתי במשך ארבעה ימים בנוגע לתפקידי כיו״ר המועצה לכבלים ולוויין בין השנים 2014–2018.
כשסיימתי את עדותי הייתי בטוחה שעשיתי את מה שכל אזרח שומר חוק אמור לעשות. לא העליתי בדעתי ששנים אחר כך אעמוד בבית משפט ואידרש להסביר מדוע.
אני אינני עומדת כאן היום רק כמועמדת לתפקיד ציבורי.
אני עומדת כאן בראש ובראשונה כאזרחית, כרעיה וכאמא.
כמי שהקדישה את חייה לשירות הציבורי. כמי שהאמינה תמיד בשלטון החוק לא כסיסמה אלא כערך.
אזרחית שהאמינה שאם המדינה קוראת לה להעיד, חובתה לומר אמת.
נשבעתי לומר אמת, ואמרתי אותה.
לא היה לי צד בתיק. לא הייתי נאשמת. לא הייתי בעלת עניין. לא ביקשתי להיות חלק מההליך.
בית המשפט איננו מזמן עדים כדי לשמוע את מה שהוא כבר יודע. הוא מזמן עדים כדי לשמוע את מה שהם יודעים.
וזה בדיוק מה שעשיתי.
לא משום שנפל פגם ביושרי.
לא משום שנמצא דופי במקצועיותי.
אלא משום שהייתי עדה.
אני מודה שלפעמים אני מוצאת את עצמי שואלת שאלה שמטרידה אותי מאוד:
האם הייתי עושה זאת שוב?
האם גם היום הייתי חוזרת על אותם דברים אילו נקראתי שוב לדוכן העדים?
מכובדיי,
כיצד ייתכן שארבעה ימי עדות הופכים לעיקר שמגדיר אדם יותר מעשרות שנות עשייה והישגים מקצועיים?
כיצד נוכל להשלים עם מצב שבו אדם נשפט לא על מקצועיותו, לא על ניסיונו ולא על הישגיו, אלא על עצם העובדה שאמר אמת בבית משפט?
אני הפכתי לכלי במאבק שאיננו שלי.
ולפעמים נדמה שהדבר הפשוט ביותר נשכח:
מאחורי הכותרות והמאבקים עומד אדם. אדם שנאלץ לשלם מחיר אישי כבד על עצם העובדה שמילא את חובתו האזרחית. שנים של עשייה ציבורית, מוניטין מקצועי ושקט נפשי הועמדו בסימן שאלה, לא בגלל דבר שעשיתי אלא בגלל דברים שאמרתי תחת שבועה.
אבל יותר משהשאלות הללו מטרידות אותי כאדם, הן מטרידות אותי כאזרחית.
כי מה המסר שעובר לאזרח הבא שייקרא להעיד בבית משפט?
שהחוק מצפה ממנו לומר אמת, או שכדאי לו לחשב היטב את המחיר?
וכאשר אמון הציבור במוסדות המדינה נשחק משנה לשנה, הדבר האחרון שמדינה דמוקרטית צריכה לשדר לאזרחיה הוא שאמירת אמת בבית משפט עלולה לגבות מהם מחיר אישי וציבורי מתמשך ובלתי נסבל.
והשאלה הזאת איננה נוגעת רק לעדים.
היא נוגעת גם למוסדות.
שהרי התפקיד שבמוקד הוויכוח הוא תפקיד רגולטורי.
ורגולטור איננו אמור להיות אהוב.
הוא איננו אמור להיות נוח.
תפקידו להגן על האינטרס הציבורי גם כשזה אינו פופולרי, גם כשזה מחייב עימות עם מוקדי כוח.
אזרחי ישראל צופים בנו היום, והעובדה שאנו נדרשים בכלל לקיים את הדיון הזה צריכה להדאיג כל אדם במדינה, בלי קשר לעמדתו הפוליטית.
משום שבדמוקרטיה מתוקנת המפוקח אינו בוחר את מי שיפקח עליו.
והוא בוודאי אינו מכתיב את זהותו.
האבסורד האמיתי בדיון הזה איננו השאלה מי יהיה המפקח.
האבסורד הוא שהגענו למצב שבו המפוקחים סבורים שיש להם בכלל מעמד להביע עמדה על זהות המפקח עליהם.
כאשר טענה כזו הופכת לטענה לגיטימית, וכאשר בית המשפט נדרש לדון בה ברצינות, זהו סימן לפשיטת רגל של נורמות דמוקרטיות בסיסיות.
המסר העולה מכך לכל רגולטור ברור:
עצמאות מקצועית עלולה להפוך אותך למטרה.
כבוד בית המשפט,
אני מבקשת לסיים באותה שאלה ששאלתי את עצמי אינספור פעמים ושאולי גם אזרחים רבים הצופים בנו היום שואלים את עצמם:
אם הייתי חוזרת היום לאותו דוכן עדים במחוזי בירושלים, האם הייתי אומרת שוב את אותם הדברים?
התשובה שלי היא כן. כן וכן.
כי אני מאמינה ששלטון החוק איננו סיסמה. הוא תנאי יסודי לקיומה של דמוקרטיה.
כי זו המדינה שאני אוהבת ורוצה לחיות בה.
כי כך חונכתי וכך חינכתי את בנותיי.
ביום שבו אזרחים מתחילים לחשוב פעמיים לפני שהם אומרים אמת בבית משפט, הבעיה אינה בהם.
הבעיה היא במדינה.