יונתן שלו הוא הישראלי היפה, תרתי משמע. הוא גם נראה מעולה, או כמו שירון אברהם אומר: "יש צעירים שיצביעו לו כי הוא חתיך". אבל הוא גם יפה במובן העמוק של המילה. בחור צעיר שמשרת במילואים סבב אחרי סבב, וכולנו צריכים להודות לו ולהם על שירותם. יותר מזה, הוא אקטיביסט ואכפתי. הקים את הארגון "כתף אל כתף", תנועת מילואימניקים שחרתה על דגלה להילחם למען שוויון בנטל. מטרה חשובה. כשהצטרף לפוליטיקה, איחד את התנועה בתוך מפלגה במהלך שעורר תמיהה. הכספים והמשתתפים של העמותה הוטמעו למעשה ב"בנט 2026", מבלי לקבל הסכמה. עתירה בעניין הוגשה לעליון, ונדחתה. עם הזמן מתברר שלו כליהוק מושלם למפלגת ביחד, הוא הבן המטאפורי של הזחיחות של יאיר לפיד והתחמנות של נפתלי בנט. שלו מרבה להתראיין. וחבל. אם הייתה בו מידה מתבקשת של צניעות, היה מבין שהתייצבות בתוכניות טלוויזיה פוליטיות, דורשת ידע, ניסיון ומיומנות, שלא לומר אידיאולוגיה ומהימנות. כל שאלה הוא הודף בסיסמאות חבוטות, כאילו היה מכונת קלישאות שרק מחכה לפלוט. על הירידה בסקרים הוא ענה ב"פגוש את העיתונות", "אני צעיר ומסתובב בשטח". על השאלה: איך אפשר לפתור את בעיית הרחפנים, ענה שאין הנהגה במקום להגיד שאין לו מושג. הוא מין יועז הנדל בן 23, חבר בכיר ברשימת "היפים והנכונים", שבכל משפט שני מזכיר את שירותו הצבאי. רוב המנחים עושים לו "הנחת ינוקא", והוא מקבל הקלות והטבות בשל טריותו בזירה. אולי זה לגיטימי, ובכל זאת, נחשפת דמותו כבחור הלוקה במינימום ענווה ומקסימום תעופה. לאחרונה סיפר בגאווה איך הוא וחברו עבדו על אבי דיכטר, ומכרו לו שקר, שלפיו הם ארגון המילואים הגדול במדינה כשהציגו בפניו קבוצת פייסבוק לא נכונה. המסקנה של שלו לא הייתה, למשל, שזו הטעיה שצריך לבקש עליה מחילה, אלא להפך: "איזה קל זה לייצר השפעה כשיש לך אפס תמיכה". זו חשיבה בנטית קלאסית. ממש כמו לסחוט את תפקיד ראש הממשלה, במהלך אנטי-דמוקרטי, לא ערכי, בניגוד גמור לסנטימנט הציבורי. הוא סמל לשטחיות של פוליטיקת הזהויות, ילד שהוא נצר לסבתא שהייתה שגרירה באו"ם, אמו יזמית הייטק ואביו פעיל מחאה שכתב מאמר שממנו משתמע שבנימין נתניהו דיקטטור. אנשים שבטוחים שהצדק איתם, ואין בלתם. לכן גם צעק בזמנו על הממשלה "נעיף אתכם", בצווחה שהזכירה את יאיר לפיד בלהיט "אנחנו הרוב". הוא לא חווה שום מסגרת, פרט לזו הצבאית. הוא לא פוטר, לא פיטר, לא ניהל, לא הקים, לא הצליח בענק, לא נכשל ויצא מצולק. הוא לא התחספס ברחוב הישראלי, אפילו מצוקת המילואימניקים האמיתית אינה שלו. הוא לא לוחם שיוצא למאות ימים ומשאיר מאחור עסק, אישה וילדים, כי אין לו כאלה. זעקתו צודקת, אבל אינה עמוקה ומרובדת. הוא חסר תוכן וחסר עקביות. למשל, עכשיו הוא אינו תומך במתווה הגיוס שהוא עצמו הציע אשתקד, שלפיו, 3% מכל מחזור לא ישרת אלא ילמד. "הזמנים השתנו", הסביר. בגלל כל אלה השתלב בטבעיות ברשימת ביחד, אותו מפץ פוליטי שנראה כעת כמו משגה פטאלי. החיבור בין בנט ללפיד הציל את שניהם אישית, אך פגע בגוש מהותית. זו לא ברית אחים, אלא הסכם של מיואשים. רק השבוע בנט אמר שהיה שמח שהתבטאויות עבר שלו יימחקו מהאינטרנט, למשל זו שבה הבטיח שלא יישב עם מנסור עבאס. כלומר, מבחינתו, האויב שנמצא בדרך שלו לשלטון הוא הארכיון. בנט, לפיד, שלו ושות' לא מציעים דרך חדשה, סיפור מסעיר או אידיאולוגיה שונה, אלא חברת ניהול טובה יותר למדינה. זה אולי טוב, אבל כנראה שזה לא מספיק. לינק לטורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

הריאיון עם טאקר קרלסון היה חרפה, אבל לפעמים הטיימינג מספר את הסיפור כולו. כשבכלי התקשורת האחרים הודיעו על נפילתו של רב סרן במיל' איתמר ספיר, בערוץ 13 נתקעו עם הפרצוף הזחוח והדוחה של המשפיען קרלסון בדיוק בנקודה שבה תיאר איך ישראל איבדה את המוסריות שלה כשהיא הורגת ילדים בעזה. הריאיון הופסק. ההודעה העצובה נמסרה. ואז יצאו להפסקת פרסומות. "חשוב לשמוע את הקול הזה", זו הסיבה שאודי סגל ניפק לעולם בשיחת קידום בגלי צה"ל, כשתיאר את הריאיון הזה כצפיית חובה. ה"חשוב לשמוע" הזה הוא כמו ש"חשוב לראות" רצח בשידור חי, או "חשוב להריח" גללי כלבים, ו"חשוב להיחשף" לפורנו, או "חשוב לגלול" בפיד ולראות סרטוני סנאף כדי לדעת מה אנשים אחרים רואים או חושבים. לכל תועבה יש אמתלה. מותר לראיין את טאקר קרלסון, וגם השאלה "למה נתתם לו במה" מגוחכת. השאלה היא מה הערך של ריאיון כזה, ואיזו מתנה העניקה רשת השידור הישראלית לאחד מגדולי שונאיה בעת המודרנית. קצרה היריעה מלפרוש את כל הדרכים הרשעיות והזדוניות שבהן הוא מטנף את שמה של ישראל מפרוץ המלחמה, החל מהתבטאויות אנטי-ציוניות וכלה בריאיונות מלבינים עם מכחישי שואה בפודקאסט הפופולרי והפצת קונספירציות על שליטת היהודים בתקשורת, בפיננסים וביחסי החוץ של ארה"ב. סגל הבטיח שאלות קשות וריאיון סוער, אבל הפופוליזם הקולח של קרלסון, שמערבב חצאי אמיתות ועיוות של המציאות, עובר הרבה יותר טוב מההתגוננות באנגלית המגומגמת של סגל. רציונליות לא מנצחת סיסמאות. זה כמו לשכנע בוט. הפריע לאודי סגל שקרלסון קורא לנעשה בעזה ג'נוסייד. קרלסון התפשר וכינה את הנעשה שם רצח ילדים. סגל קיבל את התיקון. למרבה הצער, ריאיון סוער ושאלות קשות לא היו שם. לינק לטורי במעריב בתגובה הראשונה

"פגישה" עם רוני קובן ו"קובנוביק" עם רוני קובן הן תוכניות נהדרות. אבל השאלה היא אחרת: למה אנחנו צריכים לממן אותן ואת עקיבא נוביק, ואת קלמן ואת ליברמן, ולממן את משכורתו של אריה גולן. כולם אנשים מצוינים עם תוכניות מקסימות, אבל מה ההבדל בין מה שהם משדרים לבין מה שכל איש תקשורת אחר עושה? מה התרומה היתרה, הערך המוסף, החלקיק האלוהי שמצדיק מימון מכסף ציבורי? בריאיון לפודקאסט, קובן הסביר שאין עוד מקום בטלוויזיה שבו פשוט יושבים ומדברים עם אדם במשך חצי שעה. מעבר לתהייה אם זה אכן אירוע שבגינו כולנו צריכים לפתוח את הארנקים, זה גם פשוט לא נכון. פורמטים דומים משודרים בערוצים מתחרים כמו "אינטימי" עם רפי רשף בערוץ 12 ו"שיחה" עם עודד הרוש בערוץ 14. על השאלה בדבר הנחיצות של השידור הציבורי התשובה המקובלת היא כי יש שם תכנים עמוקים ותחקירים נוקבים. האומנם? רוב התוכניות בתאגיד הן רגילות לחלוטין. במהלך היום הם משדרים פאנלים של חדשות, כשההבדל בינם לבין פאנלים בערוצים מתחרים הוא שלסחורה שלהם יש פחות קונים. רוב התוכניות הן כאלה שמנסות לעשות כמו, להידמות, לחקות. עובדה היא שלא יצאו מכותלי הבניינים המפוארים שלהם בירושלים ואור יהודה תחקיר מטלטל או סאטירה נוקבת או ריאיון מסעיר או חדשה מרעישה שלא הייתה יכולה להגיע מכל כלי תקשורת אחר. הציבור לא מקבל תמורה ראויה, בוודאי שלא שונה. בנוסף, קהלים רבים עדיין מרגישים מודרים מהשידורים. למשל, חרדים או ערבים או רוסים או ימניים. לכן כל אחת מהאוכלוסיות האלה נאלצה לפתוח לעצמה ערוץ תקשורת משלה. כמו רדיו קול חי, רדיו א־נאס וערוצים 9 ו־14 ועכשיו גם i24. יותר מזה, אם רבים מהמגישים בתאגיד הם רל"ביסטים במודע ובמופגן - שזו זכותם - האם, רק לשם האיזון, היה צריך להביא גם מגישים ופרשנים שהם ביביסטים על מלא, רק כמענה? או שהמסקנה היותר הגיונית היא שלא זה ולא זה, וששידור ציבורי פוליטי חדגוני הוא יקר ומיותר. לינק לטורי המלא במעריב בתגובה הראשונה

ישראל חולה במשפטיזציה ממארת - יש שמאמינים שהתרופה תגיע ממדינה אחרת בזמן שבימין רק מתלוננים על דיפ סטייט ועל כך שהם לא מצליחים לקדם, למנות ולהעביר חוקים, דווקא משה כהן אליה, שמאלני לשעבר, מראה להם שאפשר. בימים אלה משודרת בכאן 11 הסדרה "השופטים", שעוקבת לראשונה אחרי שישה שופטים מכהנים מבתי משפט לענייני משפחה בבתי המשפט השלום והמחוזי, ונותנת הצצה נדירה לדיונים ובעיקר אל אחורי הקלעים של לשכותיהם ואל החששות והאתגרים שאיתם הם מתמודדים. מטרת הסדרה היא לנפץ את הסטיגמה שדבקה במערכת המשפט בכלל ובשופטים בפרט. כסדרה טלוויזיה תיעודית ישראלית היא מצוינת, אבל ככתב סנגוריה על המערכת, היא נכשלת. הסדרה מראה שגם השופטים (אם כי הזוטרים) הם בני אדם שמחוברים לישראליות העכשווית. האחד מניח תפילין, לשנייה יש בן חייל. הם מספרים שהם יראים מפני כס השיפוט ושהם בסך הכל נותני שירות. זאת לא סדרה תמימה - היא תשובה רלוונטית עכשווית לתרעומת ציבורית. מנסח כתב התביעה החריף, היעיל והסוחף ביותר בימים אלה נגד המערכת המשפטית הוא משה כהן אליה. פרופסור למשפט חוקתי שהפך לפאנליסט קבוע ב"הפטריוטים" בערוץ 14, תוכנית שאותה עזב ואליה חזר. כהן אליה פתח לפני כחודשיים עצומה שפונה לנשיא ארצות הברית כדי שיטיל סנקציות על נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ועל היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה. רבים מתנגדים לפנייה של כהן אליה למדינה זרה, מכיוון שזה צעד דרסטי שממנו אין חזרה. אבל גם ההתנגדות היא צבועה. הרי מדינות זרות ממילא מתערבות בנעשה בישראל מבחינה מדינית, צבאית וערכית. בעבר ארצות הברית אף הטילה סנקציות על נערי גבעות. זה התקבל בדרך כלל באדישות, אם לא בהנאה. בנוסף, רבות מהפעולות של שוברים שתיקה היו מחוץ לגבולות, כדי לשכנע ולהשפיע על דרכה של המדינה. מי שבעבר קרא לג'ו ביידן "תציל אותנו" מחשש לאיבוד הדמוקרטיה, לא יכול להתלונן כשמזעיקים את דונלד טראמפ להצילנו מפני היוריסטוקרטיה. כהן אליה חושב שאין מנוס. מערכת המשפט הפכה את עצמה לחזקה יותר משאר הרשויות, והיא כבר לא רק מאזנת אלא מתקנת את מה שנדמה לה כ"מדינה מקולקלת". בית המשפט תוחב את אפו למקומות לא לו. הוא מתעקש לדון בסוגיות פוליטיות, חברתיות ומוסריות. הוא מינה את עצמו לפוסק אחרון. הביקורת עליו במובן הזה רחבה מאוד, מחיים רמון דרך יאיר לפיד ועד כמובן הליכוד וימינה ממנה. בנוסף, מצפייה בדיונים האחרונים של בג"ץ, נראה שהשופטים אינם פועלים רק לפי שיקולים משפטיים, נקיים וטהורים, אלא הם מונעים גם מרגשות, פגיעות אישיות והטיות שנובעות לעיתים מקריאת עיתונים. בדיון בעניין איתמר בן גביר, ציטטו השופטים עמית וחאלד כבוב ציוצים של השר וטענו שהיו פוגעניים כלפיהם ומעליבים. יתרה מזאת, בית המשפט נראה כמי שמייצג את ישראל של שנות ה-90 ולא הסתנכרן עם חילופי ההגמוניות והשינויים הדמוגרפיים והפוליטיים שעברו על המדינה בשנים האחרונות, בייחוד מאוקטובר 2023. השופטת רות רונן התעניינה בסוף 2024 באספקת נייר טואלט ובגדי חורף לאסירים הביטחוניים, והשופטת דפנה ברק-ארז העסיקה את עצמה בפרודוקטים קולינריים שהם אינם מקבלים. בדיון על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, למשל, השופט נעם סולברג העיר שאולי כדאי שההכרעה תובא לידי העם. זו הערה טובה ונכונה ואולי היא הגיונית, אבל כלל לא משפטית. בכלל, יותר מדי דיונים שאמורים להיות משפטיים-בג"ציים, נראים כמו שיחות חולין והחלפת דעות. אם השופטים לא היו עוטים גלימות ומקפידים על כינויים וגינונים, היה אפשר לחשוב שזה פרלמנט שישי בארומה. מכל אלה, אי אפשר שלא לתפוס את הראש ולהגיע למסקנה שישראל חולה במשפטיזציה ממארת, שאם לא תיעצר אולי תגיע התרופה ממדינה אחרת. העצומה של כהן אליה אולי לא ישימה, כי היא מעין התרסה כדי למנוע שסע פנימי או משבר חוקתי, כשהוא עצמו מתפקד פה רק כשליח. נקווה שמשהו יקרה, לפני שהוא יצליח. לינק לטורי המלא בתגובה הראשונה