היום, לראשונה מזה 3 שנים
יש לי יום הולדת.
לפני שנתיים כרמל הייתה בשבי. בחיים.
לפני שנה כבר לא. אבל היו בעזה חטופים.
ולא הצלחתי, לא רציתי, לחגוג ששרדתי עוד שנה בזמן שרבים כל כך תלויים בין מוות לחיים.
אבל היום, אחרי כל כך הרבה זמן, יכולתי לעצום עיניים ולראות את עמרי עם לישי, רוני ועלמא. לדעת שזה לא חלום, כי מתן אחד באמת עם אמא עינב, והשני עם אמא ענת. גלי וזיוי רואים יחד מונדיאל, נמרוד משחק פלייסטיישן עם אחיו יותם. יעל, רובי וחגית, מישל, אורנה ורונן, משפחת הימן, מתאחדות עם הכאב על תמיר, איתי, גיא, עומר וענבר. את אביתר וגיא מנגנים יחד, ואת גליה, יעלה ועילי עושים להם שמח. את שרון ודוד, ארבל ואריאל מרימים כוסית. חולמים על הבית החדש.
את רומי, אמילי ודורון, לירי, אגם, נעמה, דניאלה, קרינה, את טל וכל המשפחה, את קית׳ ואביבה, רז ואוהד - יכולים סוף סוף לנשום. כי מי שהיו איתם שם בגיהנום של עזה, עכשיו סוף סוף כאן.
אז גם אני נושם. וזוכר את הכאב, ואת הכעס, ואת מי שלא זכה ולא יזכה לסגור שום מעגל,
ובכל זאת מרגיש קצת כאילו נולדתי מחדש.
תודה לכל מי שברכו. וכמו שאמר אור בלוויה של דוד אבנר, שממש כל יום חסר:
איזה כיף שאתם בחיים.
וספציפית בחיים שלי.
שיהיה מזל, ושיהיה סוף סוף טוב ❤️🩹
(בתמונה: עם המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים, אחותי שי, ב-13 באוקטובר, אחד הימים הכי הכי שמחים)