כמה מילים ממני, שמפעיל את העמוד הזה, בחלוף שבוע מרגש ומופלא 👇🏼
השנה, בווינה, יש מי ששמע
שני רגעים פילחו לי את הלב בשבוע החולף, שבו נערך אירוויזיון 2026 בווינה: האחד - כשאני והחברים שאיתי נכנסנו בפעם הראשונה לאולם התחרות, עם דגלי ישראל ביד וחולצות שעיצבנו עם הכיתוב ״Michelle” (ארבע פעמים בדיוק, כמו בפזמון הקליט של השיר) ועל הגב המשפט הכה אירוני בהקשר של ישראל בתחרות ובכלל בשנים האחרונות - “La Reine des Problèmes” (מלכת הבעיות). משום מקום הגיעה אלינו אישה מקומית שאמרה: ״אני רואה שאתם מישראל. אני כל כך שמחה שאתם כאן. אתם רצויים כאן. אל תתנו לאף קריאת בוז להוריד אתכם״. באותם רגעים, שהיו מלווים תחילה בחשש איך נתקבל באולם במציאות כל כך מורכבת, הלב שלי, של כולנו, נמס מהתרגשות. חייכנו חיוך ענק והרגשנו שכבר ניצחנו - עוד לפני שנועם בכלל עלה על הבמה
הרגע השני היה כזה שהותיר בי את התחושות ההפוכות. כשהמסך פוצל לשניים, בתום שלב הצבעת הקהל בגמר, והיה ברור שהמנצחת הבאה של התחרות היא ישראל או בולגריה, הקריאות נגד ישראל בתוך האולם החלו להתגבר. הרעש היה עצום, קריאות הבוז התגברו ככל שהתוצאה עדיין לא הגיעה - ואז הגיע פרץ השמחה האדיר של הקהל שיותר מששמח על הניצחון הבולגרי כשהעמודה שלהם עברה את שלנו - שמח על ההפסד הישראלי. רגע מטלטל של תסכול בתוך החגיגה הכי צבעונית בעולם. רגע שבו מרגישים הכי לבד שאפשר בתוך אולם מלא באנשים.
זה היה שבוע שבו הלב נע ונד בין אותה קבלת פנים מדהימה של האוסטרים ותחושה שהעוינות כלפינו הולכת ונעלמת - לשנאה העיוורת שעדיין קיימת בקרב מיעוט קולני וקיצוני. החשש מהתחושה שהוזמנו למסיבה שאנחנו אולי לא רצויים בה התפוגג בכל פעם כשרקדו שיר ישראלי ביורוקלאב (וניכר ש״גולדן בוי״, ״יוניקורן״ ו״דיווה״ הם עדיין מהשירים הכי אהובים על החובבים), בכל פעם שחייכו אלינו בידיעה שהגענו מהארץ, בכל פעם שבה כל מי שראה אותנו עם החולצות או הדגלים מיהר להחמיא ולשתף כמה הוא אוהב את השיר - ואף לציין שהצביע ויצביע לישראל 10 פעמים.
זה היה האירוויזיון הראשון שהייתי בו מאז שהחלה המלחמה ואיתה העוינות חסרת הגבולות לישראל והניסיונות להדיר אותה מכל במה עולמית אפשרית. מהרגע הראשון טענתי שאסור לנו לוותר על השתתפות בתחרות ולהמשיך להניף את דגל ישראל בגאווה מול כל מי שדורש שלא נהיה שם - וההתעקשות הזו השתלמה. הקהל באירופה שב והוכיח שנה אחר שנה שהוא איתנו והוביל את המדינה הקטנה והמשוגעת שלנו (מלכת הבעיות, זוכרים?) לחמישייה ולשלישייה המובילה פעם אחר פעם - להישג מדהים של פעמיים מקום שני ברציפות שלא קרה מאז ״הורה״ ו״חי״ ב-1982 ו-1983. כמו אז - כך גם היום, וככה שני הנציגים האחרונים שלנו גם בחרו לסיים את הביצועים שלהם - במילים ״עם ישראל חי״. מעפרה חזה, דרך יובל רפאל ועד נועם בתן
אחרי שנתיים קשות במיוחד לישראל בזירה הבינלאומית ובתוכה זו האירוויזיונית - השנה, בווינה, הייתה באוויר תחושה שמשהו בחומת השנאה נשבר. או לפחות תחושה של התחלה של משהו אחר. יותר קבלה והכלה של ישראל כאחת המדינות הכי מצליחות ואהובות בתחרות הזו - לא כמו שהיה פעם, אבל לרגעים זה הזכיר. יותר אמנים לא חששו לגשת לנועם ולחבק אותו מול המצלמות. יותר תחושה של חגיגה של תרבויות ושל אנשים כפי שהאירוויזיון היה תמיד. ויעידו על כך הרגעים היפים עם חובבים מפינלנד שרקדו יחד עם הישראלים בשיט בלב הדנובה ונדהמו שאנחנו יודעים את המילים לשירים ששלחו בעבר לתחרות. הייתה תחושה שהאנושיות והלב הולכים ומביסים את האיבה והבורות. האהבה לישראל בקרב לא מעט חוגים באירופה היא עדיין אהבה רעילה ואנחנו עדיין באפלה - אבל קרב היום שבו ישראל כבר לא תישאר בצל
בין דמעה לדמעה - יש מי ששמע
🇮🇱 🙏🏼
שלכם,
מור