מחנה הקואליציה לא התאושש באמת מ-7 באוקטובר, אבל הוא גם לא קרס. הסקרים האחרונים עדיין מעניקים לגוש נתניהו סביב 50–53 מנדטים, נתון נמוך מהרוב הפרלמנטרי אך רחוק מהתפוררות פוליטית. ההסבר לכך אינו הצלחה ביטחונית, אלא הצלחה תודעתית: העברת מרכז הכובד מהשאלה מי ניהל את מדיניות עזה ערב הטבח, אל השאלה הרחבה והעמומה יותר של “אוסלו”, “ההתנתקות” ו“השמאל”. זו אינה פליטת פה. נתניהו עצמו דרש שחקירת 7 באוקטובר תעסוק גם באוסלו ובהתנתקות. בכך נוצר מסך עשן פוליטי: במקום לדון במדיניות ארוכת השנים שראתה ברשות הפלסטינית נטל ובחמאס נכס, במדיניות הכסף הקטארי, בהחלשת הרש״פ ובהשלמה עם שלטון חמאס בעזה, הדיון מוזז עשרות שנים לאחור . הטענה אינה שחמאס אינו האחראי הישיר לטבח. הוא האחראי. הטענה היא שהמחדל הישראלי צמח גם מתוך תפיסה מדינית מסוכנת: ניהול הסכסוך, פיצול הזירה הפלסטינית, והאמונה שאפשר להרוויח מהמשך שלטון חמאס בעזה. מחנה הקואליציה שורד משום שהצליח להחליף בקרב התודעה הציבורית בישראל חשבון נפש ב"האשמה היסטורית" מופרכת אך נוחה.

התמונה הרחבה ביותר אודות מעמדה של ישראל באזור ובעולם, במאמר אינטגרטיבי המבוסס על 6 דוחות מחקר של חוקרי תמרור פוליטוגרפיה jokopost.com/in/56245/#comme…

דו"ח תמרור־פוליטוגרפיה של אל"מ במיל' רון שצברג על מזרח ירושלים, מציג תמונה מורכבת: ישראל מעמיקה את שליטתה בעיר, אך דווקא בכך חושפת את גבולות הריבונות שלה. מצד אחד, ניכרת השקעה גוברת בחינוך, בתשתיות, בתכנון ובשילוב כלכלי; יותר תלמידים לומדים במסגרות ישראליות, מספר הסטודנטים ממזרח ירושלים במוסדות ישראליים גדל ביותר מ־65% בחמש שנים, והשתתפות נשים ערביות בשוק העבודה עולה בהדרגה. גם המעבר של כ־6,500 פלסטינים לשכונות יהודיות במזרח העיר מערער הנחות ישנות בשני הצדדים. מצד שני, הפערים נותרו עמוקים: כ־60% מתושבי מזרח ירושלים הערבים חיים מתחת לקו העוני, 72% מהקרקעות בשכונות הפלסטיניות שבתוך הגדר אינן מוסדרות, והיקף הריסות הבתים הגיע ב־2025 לשיא חדש. במקביל, נמשכת בנייה מואצת ליהודים במזרח העיר, כולל בלב שכונות פלסטיניות, בזמן שתכנון למגורים לפלסטינים מתעכב. כאילו בירושלים עוד לא ניסו מספיק פעמים להפוך מצוקה למדיניות. המסקנה המרכזית ברורה: מזרח ירושלים אינה מתכנסת לישראליות מלאה ואינה נפרדת ממנה. היא חיה באזור ביניים נפיץ, שבו פרגמטיות אזרחית מתקיימת לצד סירוב פוליטי עמוק. בלי שוויון תכנוני, כלכלי ואזרחי, השליטה הישראלית תישאר בעיקר כוח, לא ריבונות יציבה.

zman.co.il/691528/ "כשישראלים כותבים על איו"ש, סיפוח, היפרדות או פתרון שתי המדינות, רובם לא מציעים מדיניות או דנים בתוצאות. הם מגדירים מי הם ומי הצד השני בתוך החברה הישראלית. קראנו לתופעה "ישראליזציה של הסכסוך"

haaretz.co.il/opinions/2026-… הוויכוח הפוליטי בישראל אינו מתנהל רק על גבולות, ביטחון או זהות, הוא מתנהל גם על הזיכרון הקולקטיבי, ועל השאלה מי רשאי להשתמש בהיסטוריה — ובעיקר, כיצד. לימין בישראל יש שיטה עקבית: כאשר צריך להסביר כישלון, אסון או משבר, האשם נמצא בצד השמאלי של המפה — בשל טעויות שעשה בעבר. כשצריך להצדיק מדיניות שנויה במחלוקת בהווה, ההיסטוריה מתהפכת, ומעשים של השמאל בעבר הופכים לפתע לתקדים שמעניק לגיטימציה.

עדשת המצלמה קלטה את אחד מספריי- גבול בינינו ובינכם- בספרייתו של נתניהו. הספר עוסק בתולדות הסכסוך הישראלי- פלסטיני, בארבע הסוגיות המרכזיות- גבולות, ירושלים, ביטחון ופליטים- ובמשאים ומתנים בין ישראל לפלסטינים. איני יודע אם נתניהו קרא את הספר, ויתכן שרכש אותו משום שהיה ברשימת רבי המכר שבועות רבים, אבל כפי הנראה לא הזדהה או הפנים את התובנות המרכזיות שבו, ונראה שלא השפיע על עמדותיו. למי שמעוניין להכיר את ההיסטוריה מקרוב אז הספר בקישור הבא ybook.co.il/products/3624657…

הבוקר בזמן ישראל- מאמר של חוקרי פלסטין בקבוצת המחקר 'תמרור- פוליטוגרפיה' על הפער המשמעותי בין מאפייני השיח שמנהלת ההנהגה הפלסטינית ובין מאפייני השיח של המשפיענים ברשתות החברתיות zman.co.il/690702/

zman.co.il/690617/ הבוקר בזמן ישראל -"אין כאן נאום חגיגי על סיפוח, אין החלטת כנסת על ביטול הסכמי אוסלו, ואין מפה חדשה המונחת על שולחן הציבור. יש דבר יעיל בהרבה: ממשלה שמקדמת שליטה, כנסת שמנרמלת אותה, מערכת משפט שמתקשה לעצור אותה, ציבור יהודי שמתרגל אליה, ורשתות חברתיות שמעניקות לה הד ציבורי. כך נראה סיפוח דה־פקטו בעידן שבו הפוליטיקה מעדיפה לא לומר תמיד בקול את מה שהיא עושה בפועל."

Tamrur – Politography – Where Reality Meets the Facts A study by Sigalit Maor, Said Hamza, and Keren Tamir from the Tamrur-Politography research group shows that Palestinian discourse in the first quarter of 2026 presents Israel with a complex picture: political leadership speaking the language of institutions, alongside influencers speaking the language of public consciousness. The Palestinian Authority continues to present the “State of Palestine” as an emerging political reality, relying on international law, rights, and external recognition. Hamas, by contrast, offers little in the way of a political horizon, maintaining a logic of ongoing struggle, ambiguity, and action. On social media, the picture is different. Gaza stands out as a central focus of Palestinian online discourse: not only documentation of war, but also documentation of life after it — destruction, survival, partial recovery, and moral anger translated into English and addressed to the world. Influencers do not offer a political settlement. Instead, they convey short, visual, and critical messages, which often spread faster and more effectively than official statements. Israel should not treat the Palestinian arena as a single bloc. With the Palestinian Authority, a political and institutional track is needed; with Hamas, an understanding of operational patterns is required; and in relation to social media, policy must be smart, credible, and fast. What is needed is an approach based on credibility, speed, and an understanding of how digital platforms operate. For more information - politography.org.il/ To participate - pay.tranzila.com/tamrurpol Tamrur – Politography – Where Reality Meets the Facts

Tamrur – Politography – Where reality meets facts The data from Mateh Binyamin Regional Council points to a gap between the administrative expansion in the number of settlements and outposts, and the actual demographic change on the ground. Since the formation of the government at the end of 2022 and up to March 31, 2026, the number of settlements in the council increased from 29 to 56 — a 93% rise. The number of outposts increased from 48 to 105 — a 118% rise. During the same period, the council’s population grew by only 6,776 people, or 8.9%. The overall migration balance was negative: -678 people. In other words, more people left Mateh Binyamin than moved into it. In practice, the population growth relied mainly on natural increase, rather than on a broad movement of new residents into the council. This gap is also connected to the way changes on the ground are counted and defined: some of the settlements defined as “new” are administrative separations of neighborhoods from existing settlements, while others are the formalization of existing outposts. In addition, many of the new outposts are farms, usually inhabited by a small number of residents. The claim of a lack of construction also requires examination alongside planning, establishment, and marketing data on the ground: alongside the establishment of farms and outposts, large-scale construction plans are being advanced, while available apartments are being marketed at relatively low prices. The bottom line: the increase in the number of settlements and outposts does not necessarily translate into a demographic breakthrough. The data points to rapid administrative and spatial change, alongside moderate population growth and a negative migration balance. For more - politography.org.il/ To participate - pay.tranzila.com/tamrurpol Tamrur – Politography – Where reality meets facts

ממחקרם של סיגלית מאור, סעיד חמזה וקרן תמיר מקבוצת המחקר תמרור- פוליטוגרפיה עולה כי השיח הפלסטיני ברבעון הראשון של 2026 מציב מול ישראל תמונה מורכבת: הנהגה פוליטית שמדברת בשפת מוסדות, ומשפיענים שמדברים בשפת תודעה. הרש״פ ממשיכה להציג את “מדינת פלסטין” כמציאות מדינית מתהווה, נשענת על משפט בינלאומי, זכויות והכרה חיצונית. חמאס, מנגד, כמעט ואינה מציעה אופק מדינתי; היא משמרת את ההיגיון של מאבק מתמשך, עמימות ופעולה. ברשתות החברתיות, הסיפור אחר. עזה הפכה למרכז הוויראלי והמוסרי של השיח הפלסטיני: לא עוד רק תיעוד מלחמה, אלא תיעוד החיים שאחריה — הרס, הישרדות, שיקום חלקי וזעם מוסרי מתורגם לאנגלית ולעולם. המשפיענים אינם מציעים הסדר, אלא כתב אישום, קצר, חזותי ויעיל יותר מכל הודעה רשמית, כי האלגוריתם, למרבה הצער, כבר למד פוליטיקה. לישראל אסור להתייחס לזירה הפלסטינית כמקשה אחת. מול הרש״פ נדרש חיזוק מסלול מדיני ומוסדי; מול חמאס נדרשת הבנה של דפוס מאבק אופרטיבי; ומול הרשתות נדרשת מדיניות חכמה, אמינה ומהירה. מחיקות וצעקות אינן אסטרטגיה.

את “התעלולים” המספריים של סמוטריץ’ במלחמה על התודעה הציבורית אפשר לראות היטב דווקא בנושאת הדגל שלו: המועצה האזורית מטה בנימין. מאז כינון הממשלה בסוף 2022 ועד היום, מספר ההתנחלויות במועצה זינק מ־29 ל־56, כלומר גידול של 93%. מספר המאחזים המריא מ־48 ל־105, כלומר גידול של 118%. על הנייר זו נראית הצלחה מסחררת. כמעט נס סטטיסטי. רק שכמו שקורה לא פעם במפעל ההתנחלויות, כשמגרדים את שכבת הסיסמאות, מגלים שהדרמה הגדולה היא בעיקר במצגת. כי באותה תקופה ממש עלה מספר תושבי המועצה ב־6,776 נפשות בלבד, כלומר גידול של 8.9% בלבד. זו כבר לא “תנופה היסטורית”, אלא פער צורם בין ניפוח מינהלי לבין מציאות דמוגרפית. ואם זה לא מספיק, מאזן ההגירה הכולל של המועצה היה שלילי: מינוס 678 איש. כלומר, יותר אנשים עזבו את מטה בנימין מאשר הצטרפו אליה. בפועל, כל הגידול בשלוש ורבע השנים הללו נשען על ריבוי טבעי, לא על נהירה של ישראלים אל ההתנחלויות. כמה לא נוח כשהאוכלוסייה מסרבת להתיישר לפי הקומוניקט. ההסבר פשוט למדי, גם אם במשרד האוצר ודאי היו מעדיפים שנמשיך להתפעל מהכותרות. ראשית, הרוב המוחלט של ההתנחלויות “החדשות” אינו באמת חדש: חלקן הן פיצול של שכונות מתוך התנחלויות קיימות, וחלקן הלבנה של מאחזים קיימים. שנית, הרוב המוחלט של המאחזים החדשים הוא חוות, שכל אחת מהן מאכלסת משפחה אחת או 2–4 צעירים. זה לא גל התיישבות. זה בעיקר מנגנון השתלטות מרחבי מלווה בטרור יהודי, עם יחסי ציבור של מהפכה דמוגרפית. ואחיזה בשטח. גם התירוץ הקבוע שלפיו “אין בנייה” כבר נשחק עד דק. הרי באותה נשימה מקימים חוות ומאחזים, מקדמים תוכניות בנייה של עשרות אלפי יחידות דיור, וממלאים את כבישי הגדה במאות שלטים שמכריזים על דירות פנויות במחירים מגוחכים. אז או שאין בנייה, או שיש היצע רחב, תוכניות ענק ושיווק אגרסיבי. אי אפשר להחזיק את כל הסתירות האלה יחד, גם אם מאוד מתאמצים פוליטית. השורה התחתונה פשוטה: סמוטריץ’ לא מציג פריצת דרך דמוגרפית, אלא תרגיל חשבונאי־מינהלי. מ־29 ל־56 התנחלויות, מ־48 ל־105 מאחזים, גידול של 93% פה ו־118% שם, אבל רק 8.9% גידול באוכלוסייה, 6,776 נפשות בלבד, ומאזן הגירה שלילי של מינוס 678. זו לא התיישבות שמושכת המונים. זו מערכת שמייצרת שמות, מפצלת יישובים, מלבינה מאחזים ומוכרת לציבור אשליה של תנופה. אפשר להכריז על עוד יישוב, עוד חווה ועוד מאחז. אי אפשר להכריז על אנשים שלא באים, ובוודאי לא על אלה שכבר עוזבים.

הסכסוך הישראלי־פלסטיני לא נעלם מסדר היום הבינלאומי; הוא רק משנה זירה. אחרי חודשים שבהם עזה עמדה במרכז, המוקד עובר לגדה המערבית, לירושלים, לקרקעות, להתנחלויות ולשאלת הסיפוח הזוחל. הדו״חות של תמרור־פוליטוגרפיה מראים כי העולם אינו מדבר בקול אחד, אך כמעט כל השחקנים מזהים אותה מגמה: ישראל אינה רק “מנהלת סכסוך”, אלא מעצבת מציאות שמאיימת לחסל את פתרון שתי המדינות. מצרים וירדן רואות בכך איום אזורי וביטחוני; סעודיה ומדינות הסכמי אברהם אינן מוכנות לשלם מחיר של סיפוח; אירופה מגבירה ביקורת, גם אם מתקשה לפעול; וארה״ב עסוקה באיראן ובעצמה. בתוך הוואקום הזה טורקיה ואחרים מנצלים את הסוגיה הפלסטינית לצרכיהם. לכן ישראל אולי מרוויחה חופש פעולה קצר טווח, אך משלמת מחיר הולך וגדל בלגיטימציה. המסקנה ברורה: בלי אופק מדיני ממשי, אין ניהול סכסוך. יש העמקת שליטה, שחיקת לגיטימציה, והתרחקות מסוכנת מכל פתרון יציב ובסוף גם פגיעה באינטרס הישראלי עצמו. זו כבר אינה מחלוקת הסברתית, אלא תמרור אזהרה מדיני ברור לישראל כולה, לא רק לממשלתה.

עד אתמול בבוקר, הופיעה המפה בצד שמאל, במערך המקצוע "שבילי מורשת" שהמציא השר קיש. במקום רצועת עזה שורטט בה הים התיכון 😡 בעקבות פניות של הורים וסבא נמרץ מ"פורום מחשבה ומעשה" הירושלמי, משרד החינוך תיקן (צד ימין), ועכשיו הרצועה מסומנת על המפה. כחלק מהרצף הטריטוריאלי של מדינת ישראל 😡 הקו הירוק עדיין נעדר, כך שמפת ישראל סיפחה דה פקטו את שטחי הגדה 😡 זו האחריות שלנו לשים לב מה נכנס לכיתה, ואיזו מציאות מציירים לילדים שלנו.

zman.co.il/688745/ מאמר חשוב של דר' לירון ליבמן על מהלכי הסיפוח מתחת לראדר

היום, בשעה 1600 עולה לדיון בועדת הכספים הצעת החוק תחת השם המכובס- הצעת חוק הטבות מס ליישוב באזור קו עימות מזרחי וליישוב צמוד לגבול עימות בצפון- ובפועל הטבות מס למתנחלים בעיקר. הצעת החוק אינה רק מנגנון טכני של הטבת מס, אלא כלי מדיניות בעל משמעות מעשית רחבה. היא מעניקה זיכוי במס הכנסה לתושבי יישובים באיו״ש שיוגדרו כ״יישובי אזור קו עימות מזרחי״: יישובים ממזרח לגדר, במרחק העולה על שני קילומטרים ממנה, שבהם התחבורה הציבורית והסעות התלמידים מחייבות רכב ממוגן ירי, ושמשויכים לאשכול פריפריאלי וחברתי-כלכלי 6 ומטה(כל ההתנחלויות ממזרח לגדר נופלות בהגדרה הזו) . לכאורה מדובר בסיוע לאוכלוסייה החיה בתנאי סיכון וריחוק; בפועל מדובר בתמריץ כלכלי למגורים דווקא בהתנחלויות שמעבר לגדר. המשמעות הראשונה היא תקציבית: המדינה מוותרת על הכנסות ממס, אך ההצעה אינה מציגה אומדן עלות, מספר זכאים, רשימת יישובים מלאה או השוואה לחלופות. המשמעות השנייה היא מדינית: החוק מנרמל את ההתייחסות להתנחלויות שמעבר לגדר כחלק ממערך קווי העימות של ישראל, ובכך מטשטש את ההבחנה בין שטח ריבוני לבין שטח הנתון לתפיסה לוחמתית. המשמעות השלישית היא ביטחונית: במקום לראות בצורך ברכב ממוגן ירי סימן לעלות ביטחונית חריגה ולבעיה מבנית, החוק הופך את הסיכון עצמו לעילה להטבה, כאילו ככל שהיישוב מסוכן ויקר יותר להגנה, כך מוצדק יותר לעודד מגורים בו. הביקורת המרכזית היא שההצעה מערבבת בין סיוע חברתי-כלכלי לבין העמקת ההתיישבות. הקריטריונים אינם אוניברסליים ושוויוניים, אלא קשורים למיקום פוליטי מסוים. יישובים חלשים או מאוימים בתוך ישראל עלולים שלא לקבל הטבה דומה, בעוד יישובים מעבר לגדר ייהנו ממנה בשל עצם מיקומם. נוסף לכך, שר האוצר, בהסכמת שר הביטחון ובאישור ועדת הכספים, יוכל להוסיף יישובים בצו, כלומר להרחיב את ההטבה בלי חקיקה מלאה ובלי דיון ציבורי מספק. לכן, מאחורי לשון יבשה של הוראת שעה מסתתרת מדיניות ברורה: סבסוד נוסף של נוכחות אזרחית ישראלית מעבר לגדר, במסלול עוקף דיון ציבורי ומדיני רציני. זו אינה רק הטבת מס; זהו עוד מנגנון של סיפוח זוחל, עטוף בניסוח מנהלי נקי. מי שכותב את פקודת מיגון ההסעות והציג בוועדה הוא אליצור טרבלסי מפיקוד מרכז, שלפי תחקיר "זמן אמת" תפקידו לסייע מטעם צה"ל להקים מאחזים . פקודת מיגון ההסעות עודכנה על ידי טרבלסי לאחרונה במרץ 2026, בסמיכות מדהימה להכנסת קריטריון זה לחוק. ולעניין שוחד הבחירות: לפי המסמך שנשלח לחברי הוועדה, תושבים בעשרות התנחלויות יהיו זכאים להטבות המס מכוח החוק. מהשוואה לתוצאות בחירות הכנסת ה-25, מתברר כי מדובר בהתנחלויות שמהוות מוקדי הכוח של שר האוצר: באיתמר קיבלה מפלגתו של סמוטריץ' 87 אחוז מהקולות, באלון מורה 86 אחוז מהקולות, ביצהר 86 אחוז מהקולות, בכוכב השחר 86 אחוז מהקולות, במעלה לבונה 86 אחוז מהקולות, בטלמון 85 אחוז מהקולות מהקולות, ברחלים 85 אחוז מהקולות, בעטרת 82 אחוז מהקולות, בשילה 82 מהקולות, בעמיחי 80 אחוז מהקולות, בפסגות 80 אחוז מהקולות, בכרמי צור 80 אחוז מהקולות, ועוד ועוד. באריאל לדוגמא, שלא כלולה בחוק, מפלגת הציונות הדתית זכתה רק ל-18 אחוזים. ככל שמתקרבים לגדר ההפרדה וההתנחלות גדלה, אחוזי ההצבעה לסמוטריץ' יורדים, והן גם לא כלולות בהצעת החוק, לדוגמא: מודיעין עילית הצביעו 77 אחוזים ליהדות התורה, בניל"י המפלגה הגדולה היא הליכוד, באריאל המפלגה הגדולה היא הליכוד. יש גם התנחלויות קטנות ורחוקות מהגדר, שלא הצביעו במספרים גדולים לסמוטריץ', וגם הן לא זכאיות להטבות מס לפי, לדוגמא: בבקעות המפלגה הגדולה היא ליכוד, ברועי יש שיוויון ליש עתיד והליכוד בראש, בארגמן הליכוד היא המפלגה הגדולה ועוד.