סיפור אמיתי על עשירי הייטק ואימפקט: לפני כשנה נפגשתי עם אחד מעשירי ההייטק הישראלי. איש חכם, אינטליגנטי, מבין לגמרי מה קורה פה, חרד לעתיד המדינה, תרם לא מעט כדי לעשות את המקום הזה טוב יותר. כשהגענו לנושא השפעה של תרבות על דעת קהל הוא לחלוטין נאטם: ניסיתי להסביר לו שלצד שלנו אין גיבורי תרבות יותר. שסדרות טלוויזיה חשובות הרבה יותר משלטים באיילון כדי לשנות נרטיבים. הבאתי כדוגמה את "אפקט גמביט", הסדרה שהעלתה במאות אחוזים את מס הנרשמים ובעיקר הנרשמות לחוגי שחמט בארה"ב. יש כמובן את אפקט סימון ביילס, מרגע שהיא הפכה סלבריטאית נרשמה בארה"ב עליה מטורפת במס הילדות השחורות שנרשמו לחוגי התעמלות קרקע. אנחנו צריכים משפיענים, לספר סיפורים דרך עלילות, לכתוב להיטים. "השם יתברך תמיד אוהב אותי" זה לא רק להיט - זה קמפיין חברתי.
הוא לא הבין מה אני רוצה. מבחינתו ערוץ 14 לא משפיע כי מי רואה היום טלוויזיה, זה הכל רשתות. העובדה שערוץ טלוויזיה מזין רשתות, שנכנסים לחנות חשמל או יושבים בקופ"ח ומה שיש לך מול העיניים זה ברדוגו לא נראתה לו חשובה או משמעותית בכלל.
הכניסה של אסף רפפורט וחבריו ההייטקיסטים לשוק הטלוויזיה היא משמעותית לא רק מפני שכסף וערוץ נוסף ותקשורת חופשית אלא בראש ובראשונה מפני שההייטק הישראלי שהוא חדשנות פרופר מכיר בחשיבות מה שנתפס כעולם ישן: טלוויזיה זה עולם ישן, חדשות זה לזקנים. סדרות זה נטפליקס בבינג', מכונת הרעל זה טיקטוק ורשתות נוספות. כמה פעמים אמרתם "הצעירים לא רואים חדשות?" וזה אפילו נכון עובדתית. אבל עצם זה שהם לא צופים במהדורה לא מוריד מחשיבות המהדורה.
דרך התפיסה הזאת ש "עוד מעט לא תהיה טלוויזיה" הצליחו למכור לניר צוק מיזם כמו רלוונט. אובר חדשנות שאם מישהו היה טיפה חושב היה מבין שאין לזה שום סיכוי, כסף לפח. מה שיפה אצל רפפורט והקבוצה שאתו זה שהם לא נבהלו מהכישלון של צוק ולא קנו את קשקושי הטלוויזיה מתה. הם פשוט עשו מה שצריך, ראוי ונכון לא רק כי הם עשירים - אלא כי אכפת להם. וכי הם יודעים שיש דברים שלא צריך לחדש בהם יותר מידי. נגיד דג מלוח? לא צריך כלום, צריך שיהיה איכותי וזהו. גם אמנות. גם טלוויזיה