אף אחד בשבעה של נדב לא ידע מי אני באמת. בשביל אמא שלו, שהגישה לי בורקס תפוחי אדמה מתוך מגש פלסטיק ענק, הייתי ״עומר מהמילואים״.
בשביל אבא שלו, שישב עם חולצה קרועה ועיניים אדומות, הייתי סתם עוד בחור צעיר עם זקן זיפים שבא לתת כבוד. הם לא ידעו שהבורקס הזה הוא הדבר האחרון שבא לי לאכול, ושהחולצה הקרועה של אבא שלו לא מתחילה בכלל לתאר את החור שיש לי עכשיו בלב.
נדב נפל בעזה בנובמבר. מאז, אני מסתובב בעולם כמו רוח רפאים עם חוזה שכירות. הדירה שלנו בפלורנטין, זאת ששכרנו יחד אבל לאבא ואמא הוא סיפר שהוא גר בה עם ״שותף״, נשארה בדיוק כמו שהוא עזב אותה. מברשת השיניים הכחולה שלו עדיין בכוס, מחכה למישהו שלא יצחצח יותר לעולם.
במצעד הגאווה האחרון בתל אביב, הלכנו מחובקים עד שהגענו לאבן גבירול. שם, הוא עזב לי את היד. ״מלא דודות שלי מסתובבות פה״, הוא אמר וצחק, ״לא מתאים עכשיו שאיזו דודה שולה תעשה לי אאוטינג בוואטסאפ המשפחתי״. אז הלכנו במרחק של מטר אחד מהשני, כאילו אנחנו סתם שני סטרייטים שנקלעו בטעות למסיבה הלא נכונה. עכשיו, המטר הזה הפך לתהום.
בשבעה, אישה אחת מבוגרת, אולי דודה שולה בעצמה, התיישבה לידי. ״הוא היה כזה חתיך״, היא אמרה וקינחה את האף בטישו קטן, "מעניין למה לא הייתה לו חברה. בטח שמר את עצמו למישהי מיוחדת״. רציתי לצרוח לה בפנים. רציתי להגיד לה שאני המישהי המיוחדת. שאנחנו תכננו לאמץ כלב, לטוס ליוון בקיץ, ושאולי, יום אחד, כשיהיה לו אומץ, גם לעמוד מול כולם ולהגיד ״זה עומר, ואני אוהב אותו״.
אבל במקום זה, פשוט הנהנתי. לקחתי ביס מהבורקס הקר. הוא היה מלוח, אולי בגלל תפוחי האדמה, ואולי בגלל הדמעה שזלגה לי בדיוק על הבצק. קמתי מהכיסא הפלסטיק הלבן, אמרתי ״שלא תדעו עוד צער״ בקול הכי גברי וסטרייטי שיכולתי לגייס, ויצאתי החוצה לרחוב.
כולם במדינה הזאת בוכים עכשיו. האבל הוא כמו ענן שיושב על כולם, אבל האבל שלי הוא ענן שקוף. ירדתי לכיוון הים. מרחוק כבר שמעתי את המוזיקה של המצעד, בסים כבדים שמרעידים את המדרכה. שמתי משקפי שמש, לא בגלל השמש, אלא בגלל שאי אפשר היה להסתיר את האדום בעיניים יותר. הלכתי לשם, לבד, במרחק של מטר אחד מהרוח שלו.
(מוקדש לכל בני הזוג השקופים)