נשאלתי על ידי לא מעט חברים על הציוץ שפרסמתי הבוקר - על ממשלה שזקוקה לסייעתא דשמיא ובאותה נשימה עוצרת לומדי תורה. ואז הגיע שטף התגובות: ״איפה היה הקדוש ברוך הוא בשבעה באוקטובר?״, ״מה האחריות שלכם, של עולם התורה, למה שקורה כאן?״, ״מי אתה שתקשור בין מעצרי בני ישיבות לבין חוסר מזל לאומי?״
אני רוצה לנסות להשיב בכמה מחשבות פשוטות, לא כדי לנצח ויכוח אלא כדי להסביר תפיסת עולם אמונית.
ראשית, בתפיסה שלי אין אדם שיכול לפטור את עצמו מאחריות למציאות שאנחנו חיים בה. כשעם ישראל נמצא בתקופה של צרה, כאב ודין - האחריות אינה מונחת רק על קבוצה אחת. לא רק על הממשלה, לא רק על הצבא, לא רק על החילונים ולא רק על החרדים. כולנו שותפים למציאות הזאת. כל אחד בחלקו.
יהודי שמקיים תורה ומצוות, שמכבד בני אדם, שנזהר בלשונו, שמתנהג ביושר, שמוסיף טוב בעולם - יוצר סביבו מציאות של חסד וברכה. ומנגד, כשיש פירוד, שנאה, זלזול, ניכור לחיי תורה, אטימות או רדיפת כבוד - כל אחד מוסיף את חלקו לקלקול. לכן אינני פוטר גם את לומדי התורה משום חשבון נפש. להפך. מי שמאמין יותר - נדרש יותר. מי שנושא שם שמיים - מחויב יותר.
אבל יחד עם זה צריך להבין עוד דבר יסודי: ביהדות אין הסתכלות ילדותית שאומרת שאם אדם מתפלל או לומד תורה, מובטחים לו חיים בלי אסונות ובלי תקופות קשות. התנ״ך מלא תקופות של דין. חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, גזירות, פוגרומים, שואה. כבר דורות על גבי דורות מתחבטים בשאלה ״איפה היה הקדוש ברוך הוא?״. זאת איננה שאלה חדשה שנולדה בשבעה באוקטובר.
האמונה היהודית אינה אומרת שאין דין, אלא שיש משמעות גם למה שאנחנו לא מבינים. יש תקופות שבהן מידת הדין מתעוררת בעולם, ואנחנו קטנים מלהבין את חשבונות שמיים. איננו נביאים, ואין אדם שיכול להצביע בביטחון ולומר: האסון קרה בגלל חטא פלוני. מי שעושה זאת בדרך כלל חוטא ביוהרה רוחנית.
אז איפה כן נכנס השיח על מעצרי לומדי התורה?
לא מתוך נבואה, אלא מתוך הסתכלות פשוטה על המקורות ועל ההיסטוריה היהודית.
התורה עצמה אומרת: ״כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״. כמו שאבא יודע לחבק, אבא גם יודע להוכיח. ועם ישראל חי אלפי שנים בתוך שיח אמוני שאומר דבר פשוט: כשאנחנו מתקרבים לקב״ה, מוסיפים תורה, מוסר, חסד ואמונה - אנחנו זוכים לברכה וישועה. וכשאנחנו מתרחקים, מתגאים, פוגעים בקדושה או מתגרים בכבוד שמיים - אנחנו מסכנים את עצמנו רוחנית ולאומית.
ולכן, בכל התקופה הזאת של המעצרים נגד בני ישיבות, אמרתי שוב ושוב: אני פחות דואג לחרדים. עולם התורה ידע לשרוד גם תקופות קשות יותר. יורידו תקציבים, ילחצו כלכלית, ישפילו חברתית - אנשי רוח יודעים להילחם על הרוח שלהם. העם היהודי עבר אימפריות, אינקוויזיציות, גזירות ומשטרים שניסו לעקור תורה, והוא שרד.
אני דואג למדינת ישראל.
למדינה שזכתה לניסים בלתי נתפסים.
למדינה שמוקפת אויבים ובכל זאת מתקיימת נגד כל חוק היסטורי.
כן, יש לנו צבא מופלא. יש לוחמים גיבורים, מפקדים מבריקים, אנשי מודיעין מהטובים בעולם. אנשים מסרו כאן נפש בצורה מעוררת השתאות. אבל כל יהודי מאמין יודע שגם האימפריות החזקות ביותר בהיסטוריה קרסו למרות צבאות אדירים, עוצמה כלכלית וטכנולוגיה. בלי ברכה משמיים - כוח לבדו לא מספיק.
ולכן אני שואל שאלה פשוטה: אם מדינה מאמינה שהיא זקוקה לסייעתא דשמיא, איך היא יכולה באותה נשימה לרמוס את מי שמקדישים את חייהם לתורה? איך אפשר לבקש הארת פנים משמיים, ובמקביל לגרור בני ישיבות לבתי מעצר בגלל לימוד תורה? האם באמת כל כך מופרך לומר שיש כאן סתירה פנימית?
מי שלא חי בשפה אמונית, מי שחושב שהכול מתחיל ונגמר בהייטק, בטנקים, בכלכלה ובכוח צבאי - באמת לא שותף לשיח הזה, ואני מכבד את זה. אבל אנחנו, שמאמינים שהקיום היהודי בארץ ישראל הוא לא רק פרויקט מדיני אלא גם ייעוד רוחני והבטחה תנ״כית - לא יכולים פתאום להתנהג כאילו אנחנו עוד מדינה סקנדינבית רגילה שמתקיימת רק מכוח מאזן תקציבי ויחסי חוץ.
הרי כל סיפורו של עם ישראל הוא הסיפור של עם שחי מעבר לטבע.
שרד מעבר לטבע.
ושב לארצו מעבר לטבע.
ובסוף, כל יהודי יעמוד מול עצמו וישאל: האם הוספתי אור או חושך? האם הוספתי אמונה, חסד, אחריות ואחדות, או עוד שנאה ולעג ופירוד?
זו השאלה האמיתית של התקופה הזאת.
וככל שנתקן את עצמנו, נוסיף אמונה, נהיה טובים יותר, ישרים יותר, מכבדים יותר איש את רעהו - כך נזכה יותר לישועה אמיתית. אבל אם חלילה לא רק שלא נתקן את דרכינו, אלא גם נתגאה, נלעג לקדושה ונרמס את לומדי התורה - יהיה קשה מאוד לבקש אחר כך סייעתא דשמיא כאילו אין קשר בין הדברים.
אין דרך לייפות את זה: מדינה יהודית שרודפת את לומדי התורה ומשליכה בני ישיבות לכלא למרות כל הניסים שחוותה בשנתיים האחרונות - מאבדת את הסייעתא דשמיא שלה. ואז, ברגעי האמת, גם הידידים הגדולים ביותר הופכים ליריבים. עצוב.