להלוויה של הרב אבי גולדברג הציבור החרדי לא הגיע. לא יצא בהמוניו 'לכבוד לומדי התורה'. כשהלמדן המופלג הרב אלישע לוינשטרן נפל בקרב בדרום רצועת עזה, לא יצאה קריאה למענו. גם לא כשעולם התורה איבד את הרב אבירם חריב, או את סעדיה דרעי, שהיה אברך עשר שנים ולמד כל רגע פנוי בעזה, עד שנהרג.
תלמידי חכמים עצומים מסרו את נפשם בשנתיים האחרונות. על אף אחד מהם לא נסגרה גמרא אחת בישיבות החרדיות. רק על הבקשה הפשוטה והכואבת להשתתפות בהגנת העם, על גיוס של אנשים שמזמן לא ראו גמרא, הוחלט לעצור הכול ולזעוק.
לו היו אחינו החרדים עושים צעד, קטן, כדי לתת את שלהם בנטל הבטחוני, דברים היו נראים אחרת. לו היו קמים הגר"דים לנדו והירש ומודיעים על סגירת ישיבות הנושרים לאלתר, ומצווים שכל הרבבות שלא לומדים יתגייסו, לכתחילה, ושאסור להשמיץ אותם, היה מה לדבר על הקבוצה שכן נמצאת בישיבות. לו טרחו לתת ביקור, סמלי, בישיבת שעלבים, ירוחם, עלי, או בהיכלי הקודש מטרווסט ברנר והריאלי ששילמו בדמים מרובים. אבל הם עושים הכול, כבר שנתיים, להבהיר שהם לא בסיפור. בזמן שח"כים בליכוד ממלמלים על תהליכים והידברות ועושים מעצמם צחוק, הרבנים החרדים אומרים את האמת: אף אחד לא מוותר על זכויות יתר מרצונו הטוב כי הידברו איתו.
אז תניחו לנו עם הטענה החלולה שזאת הייתה עצרת "בעד לומדי התורה". איש לא מפריע לאף אחד ללמוד תורה. זאת עצרת על כוח ושימור הפריבילגיה שאחרים יילחמו במקומך. וגם אם עוטפים את זה בפסוקים וססמאות ואותיות שחורות בוהקות, הביזיון נשאר בדיוק אותו ביזיון