יש פה חתיכת קטע מטורף שפשוט עובר לנו מתחת לרדאר בלי שנרגיש.
תחשבו על האבסורד: בן אדם מקדיש עשרים שנה מחייו הפוליטיים אך ורק למטרה אחת שהיא עצירת הגרעין האיראני.
זה הטיקט הבלעדי שלו, סיבת הקיום הציבורית שלו. ואז, בערב אחד קייצי, הוא נעמד מול המצלמות ומודיע לנו בחגיגיות שהגענו, תחת המשמרת שלו, למרחק של מילימטר אחד ממוות המוני.
במציאות רציונלית, מנהיג שמודה שהמדיניות שלו הביאה את המדינה לסף השמדה מיידית, פשוט מניח את המפתחות והולך הביתה. אבל נתניהו הוא קוסם של תודעה. הוא לוקח את הקריסה האסטרטגית המוחלטת הזאת, עושה לה פליק-פלאק מרהיב באוויר, ותולה אותה לעצמו על הצוואר כמו מדליית גבורה נוצצת.
הטריק פה מורכב משלושה שלבים של נוכלות רגשית פשוטה, חדה וגאונית. קודם כל, הפניה אל הציבור. כשהוא עומד שם ואומר ״כולכם הייתם בסכנה״, תשימו לב לבחירת המילים. לא ״כולנו״. ״כולכם״.
במילה אחת הוא מושך את עצמו החוצה מהמשוואה בעזרת פינצטה. הוא לא עמד איתנו שם למטה, בתוך החרדה המיוזעת. הוא ריחף מעלינו. ובאותה נשימה, הוא פשוט מוחק את צה״ל, מעלים את המוסד, זורק לפח את עבודת הנמלים של אלפי אנשים בחדר המכונות הביטחוני שסיכנו את חייהם. נשאר רק המושיע הבודד שהדף את הקטסטרופה בכוח הרצון.
ולמה הוא מעלה את מפלס האפוקליפסה דווקא עכשיו? כי באותו זמן בדיוק, מעבר לים, האמריקאים והאיראנים יושבים וחותמים על הסכם בלי לשאול אותנו. איך מסתירים מהציבור הישראלי את העובדה שהפרויקט המדיני של חייך נסגר מעל הראש שלך כשאתה בכלל לא בחדר? זורקים למרכז הסלון רימון עשן ענק שכתוב עליו באותיות אדומות ״השמדה״.
כשבן אדם בטוח שעוד דקה נופלת עליו פצצת אטום, הוא לא בודק איזה סעיפים האמריקאים אישרו בוושינגטון מעל השיער המודבק של נתניהו.
בסוף מגיעה מכת המחץ, האולטימטום הנסתר: ״כל עוד אני פה לא תהיה פצצה״.
זה כבר לא חזון לאומי של מנהיג, אלא מודל עסקי קלאסי של פרוטקשן מהשוק האפור. המסר ברור ואכזרי: תשלמו לי בקלפי, או שמחר בבוקר המדינה שלכם נמחקת. במקום תקווה, הוא מציע לנו עסקת סחיטה. ועדר המאמינים שלו משלמים לו בחרדה, בטוחים שעשו יופי של דיל קיומי, ושוכחים שמי שלקח אותם לקצה הצוק הוא אותו אדם שעכשיו דורש שנגיד לו תודה על שלא דחף.