אזרחי ישראל, היתה לי עכשיו שיחה מצויינת עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.
הוא התקשר בדיוק כשהייתי באמצע הפוזה של וינסטון צ׳רצ׳יל מול המראה. התאמנתי על להגיד ״הנחיתי להשמיד את הדאחיה״ עם גבות מכווצות, הדלקתי סיגר בשביל האווירה הדרמטית, והרגשתי ממש חזק. ואז הטלפון צלצל. עניתי בקול הכי בס שלי, אבל דונלד רק אמר: ״ביבי, שמעתי שאתה מתכנן משהו בביירות. רד מזה״.
ניסיתי להסביר. אמרתי, דונלד, בחייך, כבר הוצאתי הודעה לתקשורת. המצביעים שלי בטירוף, ערוץ 14 כבר פתח אולפן פתוח עם גרפיקה של מטוסים ואש. תן לי רק להוריד איזה פחון קטן, משהו זניח, אפילו מחסן של פיתות ישנות. אבל הוא פשוט עשה קול של שששש כמו שעושים לחתול שעולה על השיש, וניתק.
עמדתי שם, עם הסיגר שרועד לי ביד, והבנתי שאני בבעיה. הרי אי אפשר להגיד לעם ישראל שקיבלתי פקודה כמו פקיד זוטר במס הכנסה ומיד התקפלתי.
מנהיג היסטורי לא מתקפל, הוא עושה נסיגה אסטרטגית. אז קראתי לדובר שלי ואמרתי לו להוציא הודעה שהמתקפה המוחצת, זו שהוריתי והנחיתי עליה, מבוטלת. ולמה היא מבוטלת? לא בגלל טראמפ, חלילה. בגלל השמאלנים והתקשורת.
הסברתי לציבור שהתכוונו להפציץ, באמת שהתכוונו, אבל גילינו שבדיוק באותו רגע פעילי השמאל כיוונו מאווררים גדולים לכיוון צפון כדי להעיף את מטוסי הקרב שלנו מהמסלול. וגם היועצת המשפטית לממשלה החביאה לטייסים את המפתחות של המטוסים בתוך קלסרים עבים של בג״ץ וסירבה לגלות איפה זה. הם תמיד אשמים, אלה שמחלישים אותנו מבפנים בכוונה.
בסוף, חזרתי למראה. כיביתי את הסיגר במאפרה מזכוכית. אני ראש ממשלה חזק, אמרתי לעצמי בשקט, אני מר ביטחון, אני המחליט. ואז שלחתי לטראמפ הודעה עם סמיילי מחבק ואימוג'י של כלבלב, רק ליתר ביטחון, שלא יכעס.