פרופ' אריה קצוביץ, עמית מדיניות במיתווים, בתגובה לאירועי הימים האחרונים:
עם חידוש המהלומות ההדדיות בין ישראל, החפצה לחזור למלחמה מתמדת בכל החזיתות, לאיראן, ניתן לזהות המשך לדפוסים מסוכנים ומטרידים:
בצעדיה מול חיזבאללה, ממשלת ישראל התעלמה לגמרי מהאפשרות לבחור בדרך של שיתוף פעולה מדיני וצבאי עם ממשלת לבנון על מנת להצר את צעדיהם של הארגון ושל איראן. במקום זאת, ישראל פעלה (במכוון או במחדליה) לחיזוק המעמד של חיזבאללה ואיראן בלבנון, ולקשר ההדוק בין הזירה הלבנונית לבין מלחמת המפרץ השלישית.
הדפוס השני הינו המעורבות המתמדת של הנשיא טראמפ, אשר כפה על ישראל הפסקות אש וסיום הלחימה בחזיתות שונות: בינואר 2025, מול חמאס; ביוני 2025, בתום 12 ימי המלחמה עם איראן; באוקטובר 2025, כאשר הביא לסיום הפורמלי של המלחמה בעזה; באפריל 2026, כאשר הביא להפסקת האש במלחמת המפרץ השלישית, וגם בהפסקות אש מרובות ולא אפקטיביות בחזית הלבנונית, שישראל וחיזבאללה הפרו שוב ושוב, עד שאיראן תקפה את ישראל בלילה של 7 ביוני.
עכשיו יש לקוות שהנשיא טראמפ יחזיר מידה של שפיות כנגד המהלכים של ממשלת ישראל והמשטר הקיצוני (אם כי הלא לגמרי בלתי־רציונלי) של איראן.
אירועי היומיים האחרונים מאששים גם שתי עובדות חשובות: ראשית, בניגוד לראש ממשלת ישראל, הנשיא טראמפ איננו מעוניין במלחמה מחודשת עם איראן אלא בפתרון מדיני־דיפלומטי לסכסוך עם איראן, אשר מהותית לא יהיה שונה כל כך מהסכם הגרעין שממשל אובמה חתם עליו ב–2015 וארה"ב פרשה ממנו ב–2018, בעצתו הגרועה של בנימין נתניהו.
שנית, האפשרות של חזרה למלחמה מלאה עם איראן, לצד המשך מלחמה ללא תכלית מול חיזבאללה, לצד האפשרות של חידוש הלחימה מול חמאס בעזה, מוכיחים בעליל את הכישלון המוחלט של נתניהו כמדינאי, נטול כל חזון, אסטרטגיה או היגיון מעבר להישרדות הפוליטית שלו. זאת דוגמה למימוש התיאוריה של linkage (זיקה) בין מצב פוליטי פנימי עגום לסכסוך חיצוני, שעליו כתב מקיאוולי כבר ב–1532.