American ID security company SailPoint has acquired Israeli startup Entro Security in a deal valued at approximately $200 million. Read more: calcalistech.com/ctechnews/a…

הזוי איך האיראנים נתנו לזה לקרות 🤷‍♂️

המדריך לויבוקרטיה לקראת שנת הבחירות, לטובת המועמדים ויועציהם (מתוך הניוזלטר של השבוע) איתרע מזלי ונתקלתי במאמר מבעית של פרופ’ ז’קלין פנדט. המקור עמוס וקשה לקריאה, אבל תנו לי לסכם לכם מה היא אומרת. במרכז המאמר, מושג חדש בשם “ויבוקרטיה” (Vibocracy). המילה נגזרת מ-vibe, כלומר שלטון האווירה, התחושה, הווייב. הרעיון: יש מצבים שבהם החברה כבר לא מתנהלת לפי עובדות, ראיות או דיון הגיוני. במקום זה, מה שקובע הוא התהודה הרגשית. לא מה נכון, אלא מה מרגיש נכון. לא מה אפשר להוכיח, אלא מה מצליח להדביק יותר אנשים. כתרגיל תיאורטי לחלוטין כן? איך תדעו אם גם אתם, חלילה וחס, התעוררתם הבוקר בתוך ויבוקרטיה? פרופסור פנדט מציעה כמה סימנים: קריסת הבושה (The Collapse of Shame) לפני שנים רבות, שחיתות או שערורייה היו משהו שצריך להסתיר. אם נתפסת, היית אמור להתבייש, אולי אפילו להתפטר. בויבוקרטיה, השחיתות היא ז’אנר אומנותי. תיאטרון. הפוליטיקאי לא מסתיר את השערורייה, אלא משתמש בה כדי להוכיח שהוא “אותנטי”, שהוא “נרדף”, שהוא קורבן של האליטות. פעולת ההתחמקות הפומבית הופכת לאופן שבו הוא מפגין ומפעיל כוח. זו לא שחיתות בתוספת יח”צ. השחיתות הגלויה היא האסטרטגיה. חשבו על שר שמשמיע הצהרות רעילות ששולטות במחזור החדשות במשך ימים. הזעם, התגובות, הדרמה! זו לא הסחת דעת מעבודתו. זוהי עבודתו כעת. כוחו קיים במופע עצמו, ביכולתו למשוך תשומת לב ולעורר תגובה. לגיטימציה כהצגה (Performative Legitimacy) כבר לא חשוב אם המוסדות מתפקדים, אם הרכבות מגיעות בזמן או אם יש ביטחון ברחובות. מה שחשוב זה השואו. הלגיטימציה של השלטון לא נובעת מביצועים או עמידה בכללים, אלא מהיכולת להקרין כוח, דומיננטיות ונאמנות. אם זה נראה חזק, אם זה “מכניס להם”, זה עובד. כל השאר זה פרטים טכניים משעממים של פקידים חתרנים. פוגסיות אפיסטמית (Epistemic Fugacity) לא יודע איך לתרגם את זה, שמתי את זה פה למי שצריך שקף מרשים למצגת. אבל ברצינות, הרעיון הוא שהאמת היא נזילה וחמקמקה. בעיות לא צריכות להיפתר, כי הן פשוט מתאדות או משנות צורה בהתאם למצב הרוח השבטי. משהו נחשב לאמיתי רק כל עוד הוא ויראלי ויש עליו דיבור. ברגע שהפיד עבר הלאה, המציאות השתנתה. עובדה היא נכונה אם מספיק אנשים עושים לה לייק. אין היסטוריה, אין זיכרון, יש רק את הרגש של הרגע הזה. איך הגענו לכאן? (לא אנחנו, בארץ אחרת הגיעו) ההסבר של פנדט נעוץ במושג נוסף: ניאו-אוראליות (Neo-Orality). חוקר התקשורת וולטר אונג הסביר פעם שהמצאת הכתב שינתה את המוח האנושי: הכתיבה אפשרה לנו לקחת מרחק מהדברים, לנתח אותם בקור רוח, לשקול עובדות ולחשוב בצורה מופשטת ולוגית. אבל הרשתות החברתיות של היום דופקות את הכל. הן מחזירות אותנו לימים שלפני הכתב, לתרבות שבעל-פה, אבל הפעם עם טוויסט אלגוריתמי. כמו במדורת השבט העתיקה, מה שמשכנע בע”פ הוא לא מי שצודק עובדתית, אלא מי שנותן את ההופעה הכי טובה, מי שמרגש, מי שמייצר וייב. התוצאה היא שהאמת הופכת למשהו שמרגישים (Felt Truth) ולא למשהו שמוודאים. אם זה מרגש, אם זה ויראלי, ואם כולם מסביבכם עושים כן עם הראש, אז זו האמת. והאלגוריתמים, שרק רוצים שתשארו באפליקציה עוד קצת, מתגמלים בדיוק את התוכן הזה שפורט על הרגש, וחונקים את הטיעונים הארוכים ואת העובדות המשעממות. כך נוצר עולם שבו אנחנו אולי מקלידים טקסט, אבל בעצם צועקים מסביב למדורה. כל שבט מסביב למדורה שלו. וכעת, המדריך לבחירות למתמודד הויבוקרטי (גיזרו ושמרו) מאחר והבחירות מתקרבות, ויש לא מעט מכם שחושבים לקפוץ למים או לכל הפחות להיות יועץ צללים פרילאנס למישהו שקופץ. אז הנה המדריך המקוצר לניהול קמפיין בעולם של ויבוקרטיה. לזרוק לפח מיד: מצע? פעם חשבנו שאנשים רוצים פתרונות. “הנה התוכנית הכלכלית שלי ב-5 נקודות”. פחחח. בויבוקרטיה, הבעיות הן לא חידות שצריך לפתור, אלא במות להופעה. אל תנסו לתקן את הכביש, תהפכו את הבור בכביש לסמל של בגידת האליטות. להתנצל? נתפסתם בשקר? גנבתם? הדרך הישנה הייתה להתבייש, להשפיל מבט, אולי לפרוש. בויבוקרטיה, זו ההוכחה שאתם חזקים, שאתם לא משחקים לפי הכללים של יפי הנפש. “הם תופרים תיקים, אנחנו באים לעבוד”. להזדעזע? בשום אופן לא להזדעזע, לזעוק או לכעוס על המעשים של היריב. אין טעם ללהג על רמת התלמידים או נתוני הפשיעה - אלה רק עובדות חולפות. זכרו שהכח של היריב תלוי בעצמת הסיגנל, אז אל תתרמו למדורה. אל תציגו אותו כמסוכן. תקפו רק את המטען הרגשי. דברו עליו אך ורק בזלזול מבטל. הציגו את הסיטואציה שבה הוא נמצא כמשעממת, בירוקרטית, וקרינג’ית. הפיצו תוכן שבו הוא נראה כמו הדוד המביך בארוחת שישי. אם הוא צועק זה לא כי הוא תקיף, אלא כי הוא לחוץ. הוא שכח מאיפה הוא בא. הוא כבר לא האאוטסיידר, הוא הממסד הרקוב עצמו. מה כן לעשות: זכרו שהלגיטימציה שלכם לא תלויה באימות אמפירי של מה שאתם אומרים, אלא בעוצמת הסיגנל הרגשי שאתם משדרים. אל תבזבזו זמן בלהוכיח שאתם צודקים, תשקיעו את כל האנרגיה בלהדהד את הפחד או הזעם של הקהל שלכם. הפכו כל סקנדל להון פוליטי. מנהיגים בויבוקרטיה לא פוחדים משערוריות, הן המשאב הכי יקר לבניית זהות שבטית. אם תוקפים אתכם על שחיתות, מסגרו את זה מיד כרדיפה. הרי עצם העובדה ש”הם” תוקפים אתכם, היא ההוכחה שאתם האותנטיים, שאתם באים לשבור את המערכת. כל התקפה שלהם עליכם צריכה להיות מוצגת כהוכחה לכך שהם חלק מהסדר הישן והמסואב שמפחד מהשינוי שאתם מביאים. זכרו שאנחנו בימי הבעל-פה. תשכחו ממאמרים מלומדים בעיתון. הקשב נלכד בפורמטים של סביב המדורה: וידאו קצר, ממים, הופעות בשידור חי. דברים שקל לשתף ולדקלם ולוחצים לכולם על הכפתורים הנכונים. אוריינות מעודדת חשיבה ביקורתית וריחוק. אתם רוצים את ההפך - מיידיות, שבטיות ורגש מתפרץ. -- וואי הרגת. תגיד שזה לא ככה. בסוף העובדות כן משנות. אם אתם בונים רדאר ומניחים שכדור הארץ הוא שטוח, החישובים שלכם יהיו שגויים כשתגלו שהרדאר לא רואה למרחק אינסופי. אם תגנבו את כל הכסף מהקופה, בסוף לא יהיה שם כסף, לא משנה מה תספרו. אבל קודם בואו נעשה קצת רעש! תנו לי לשמוע אותכם צועקים! וי-בו-קר-טיה!! לא שומעים!