"6:29"/עמוס הראל: ההמלצה שלי לשבוע הספר
קראתי בנשימה עצורה את הספר של עמוס הראל על טבח השבעה באוקטובר. זוהי קריאת חובה לכל ישראלי שמבקש להבין מה קרה לנו באותו יום ארור ואיך הגענו אליו, ולהתחיל לדמיין את השלכותיו ארוכות הטווח, שעדיין מתהוות.
אחת מעוצמות הספר היא התיאור המפורט של אירועים וסוגיות, וכתיבה שמסדרת את ריבוי העצים באופן המאפשר לראות את היער כולו. למעשה, הראל כותב היסטוריה קרובה, הכוללת רגעים מצמררים בחיינו כאומה וכפרטים, אותם הוא מיטיב לתאר ולשזור. את פרטי הפרטים הוא הופך לסיפור קוהרנטי ובהיר, שמציג את התמונה הרחבה ורבת הפנים של הטרגדיה שפקדה את ישראל.
חותמת ה"דו"ח המלא", המופיעה על עטיפת הספר, מיטיבה לשקף את התוכן. כמו היסטוריון טוב, הראל מבסס את הסיפור על מקורות רבים ומגוונים, בראש ובראשונה ראיונות נוקבים, לעיתים בעילום שם, עם אנשי צבא (כולל טייסים) וממשל, שהיו מעורבים באירועים ובתחקורם. הראל, משוחח עם מיטב החוקרים, האקדמאים והמומחים בישראל (גיא חזות, איתי ברון, יובל בזק ונוספים) מתבסס על עבודותיהם ועל כל התחקירים שפרסם צה"ל (וכנראה גם כאלה שלא), מביא סטנוגרמות של דיוני מטכ"ל ופורומים נוספים, והקלטות קשר של צה"ל אבל גם של המחבלים שנפלו בשבי.
המסכת המלאה, שמתחילה שנים לפני הטבח, אחריהן מתחקה הראל, הניתוח המקיף, המבוסס על עובדות בדוקות, בכלל הגזרות, היושרה המקצועית, הדיוק, האמינות, האיזון והחתירה לאובייקטיביות (הראל מודע לכך שיתכן שאינו חף מהטיות הנובעות מהשקפות פוליטיות) – כל אלו מפריכים מן היסוד את הקונספירציות השקריות, הארסיות והמסוכנות, למשל על "בגידה מבפנים", "שיצאו מסביבתו האינטימית ביותר של ראש הממשלה", ושהגו גורמים שפעלו, ועדיין פועלים, לחלץ הנהגה הבורחת מאחריות.
מרגשות במיוחד, מצמררות ולעיתים קשות לקריאה, הן עדויות חטופים ומשפחותיהם, שמביא הראל, מהשבי ואחרי השחרור, של משפחות הנופלים והתמודדותן הבלתי אפשרית עם השכול או סיפורים אישיים של זוועות היום ההוא בעוטף, בבארי, נחל עוז, כפר עזה, הנובה ועוד. למשל, סיפורה ומסקנותיה של חן גולדשטיין, שנחטפה לעזה עם שלושה מילדיה, ושבעלה וילדתה הבכורה נרצחו בכפר עזה; דיווחי התצפיתנית קרת הרוח יעל לייבושור, שדיווחה בדייקנות עד רגעיה האחרונים, או ההספד של יובל בזק על בנו גיא, במלות שנתיים לנפילתו, החותם את הספר.
הספר מאפשר לקורא לקבל תשובות לשאלות קשות, כמעט תעלומות: על הכשל הבלתי נתפס של המודיעין, בצה"ל ובשב"כ, למרות שהחזיקו זמן רב בתוכנית המתקפה של חמאס; מדוע צה"ל, שחזר והתריע מקטסטרופה ביטחונית בימי ההפיכה המשטרית, לא תגבר את ההגנה סביב עזה ובצפון? ולמה כוחות צה"ל אחרו כל כך להגיע להצלת היישובים המותקפים בעוטף?
בספר מופיע ניתוח מפורט של המחדל המודיעיני ונבכי הקונספציה, כולל ההחמצה המודיעינית מסמרת השיער סביב "חומת יריחו". בנוסף, הראל מזכיר פרשה שלא הכרתי על "אמצעים מיוחדים" למעקב אחרי חמאס, שמקבלי ההחלטות בצבא חשבו, בטעות, כי פעלו, וכי הערכת המודיעין שהוצגה להם התבססה על מידע שהופק מהם (מזכיר פרשה דומה ערב מלחמת יום כיפור).
הראל מטיב לתאר את ה"אופסייד המוחלט" ("היסט" בשפת צה"ל) בו היו מצויים ארגוני המודיעין, שתפסו את חמאס כמוכה ומורתע אחרי מבצע "שומר החומות" ב-2021, כשבמציאות הייתה זו דווקא נקודת מפנה דרמטית בחשיבה של הארגון. ה״פער המטורף״ בין הערכת המודיעין ותפיסת המציאות של הדרג המדיני לבין מה שהתרחש באמת בחמאס, בצירוף ההונאה המוצלחת של הארגון, הם חלק מסיפור המחדל שלתוכו צולל הראל.
ההתבססות המוחלטת על מודיעין וטכנולוגיה, האשליה שיש בידינו עליוניות מודיעינית מלאה שיצרה וודאות כוזבת, והאמונה, "המאגית כמעט", שהמודיעין יספק לכוחות צה"ל התרעה זמן מספיק מראש כדי להתארגן, הן מהסיבות המרכזיות לשאננות ולכשל החמור של צה"ל בהגנה, חרף האזהרות שלו עצמו על נקודת החולשה ההיסטורית שמזהים אויבנו.
ההפתעה המודיעינית המוחלטת [ה"בסיסית" בשפת צה"ל], מצבו העגום של צבא היבשה ופערים בכשירות, חשפו את היחידות לאורך הגבול עם הרצועה לסכנה, כשהן בכוננות ובמצבה נמוכות.
ברגע האמת, קריסת הפיקוד והשליטה בתנאי הפתעה וכאוס בצל מספר בלתי נתפס של אירועים, עיוורון כתוצאה מהתבססות יתר על טכנולוגיה, היערכות חסרה בהגנה (יחס 1:8 לטובת האויב), כיבוש והכרעת אוגדת עזה שלא יכלה לדווח על המצב לאשורו למטכ"ל או להפעיל באופן יעיל את הכוחות, ובעיות באופן הפעלת חיל האוויר – היו רק חלק מהגורמים לעיכוב הבלתי נסבל בהגעת כוחות צה"ל להצלת היישובים. בניר עוז, למשל, המחבל האחרון עוזב ב-12:30, אחרי שהושלמה מלאכת הרצח, ורק 40 דקות אחר כך נכנס כוח ישראלי ראשון לקיבוץ.
הספר מתמקד בתהליכי הסתאבות פנימיים שהחלישו את צה"ל בעשור שקדם ל-7 באוקטובר, והובילו אליו. חולשת צבא היבשה וחוסר ההשקעה בכשירותו, מיקוד בחיל האוויר ואמ"ן ועדיפות ברורה להפעלת כוח אווירי על פני תמרון מחשש לאבדות, תרבות ארגונית בעייתית, בינוניות מפקדים, חשיבה קבוצתית וחנופה, שביעות רצון עצמית מופרזת, חוסר פתיחות לביקורת ועוד ועוד.
במקביל, נחלשו מנגנוני הפיקוח החיצוניים על הצבא, מערך המילואים נקלע לכאוס סביב ההפיכה המשטרית והמחאה נגדה, כשהדרג המדיני חושש להפעיל את צבא היבשה, ודוגל במדיניות של הכלת חמאס, ומחזק אותו בפועל, תוך החלשת הרשות הפלסטינית כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית.
עמוס הראל הוא פרשן צבאי, וחוזקו העיקרי של הספר הוא במיקוד בצה"ל, בתהליכי העומק שעברו עליו, במחדליו במודיעין ובהגנה ובקשר ביניהם. הראל, מתאר בפירוט גם את הלחימה בעוטף ואח"כ ברצועה (כולל תיאור מרתק של הלחימה בתת-קרקע), בלבנון (כולל האפיזודה הדרמטית של ה-11 באוקטובר), בסוריה ובאיראן. הפרק על איראן מחדש וחושף פרטים מעניינים שהצנזורה אישרה להראל לפרסם.
הראל לא נרתע גם מתיאור תופעות בעייתיות ולא נעימות, דוגמת תהליך ההידרדרות וההשחתה בערכי צה"ל, טוהר הנשק והשבר המוסרי, לא רק בלחימה אלא גם בחברה הישראלית בכלל, בעקבות הטראומה ויצר הנקמה, בצל הזוועות. הראל טוען כי המלחמה המחישה את קריסת ההנחה שישראל תדע להגן על עצמה גם בנסיבות הקשות ביותר בלי לאבד את המצפן והמצפון (עליהם שמרה, למשל, אחרי מלחמת השחרור).
הראל לא פוסח על חלקו המרכזי של הדרג המדיני, בדגש על ראש הממשלה, במחדל ובניהול המלחמה, גם אם לא באותה רמת עומק בה הוא מנתח את צה"ל. בעיני יש מקום לעוד ספר בנושא, שיכתבו פרשנים פוליטיים מובילים (
@Nadav_Eyal @BarakRavid @BenCaspit). הראל כבר הכין להם את הבסיס ו"ראשי הפרקים":
תמיכת הימין בחיזוק חמאס, ובמימונו על ידי קטר; חלקו של נתניהו בקונספציה ובחיזוק הארגון תוך עצירת מבצעים בעזה בטרם תמרון קרקעי (אפילו אחרי ה-7 באוקטובר הוא היסס ומפקדי צה"ל היו צריכים לשכנע אותו); "שקיעתו המיידית במאמץ ההישרדות והבריחה מאחריות", תוך הטלתה לכל עבר ובניית נרטיבים מניפולטיביים להינדוס התודעה והמציאות; "ריסוק צה"ל ויצירת מלחמת אזרחים קרה תוך שיסוע ופילוג"; ההבטחות המופרכות לניצחון מוחלט, תוך התעקשות להאריך את הלחימה ללא מגבלת זמן ומטרות מדיניות ברורות, מה שהביא לדשדוש במרבית הגזרות ולפגיעה אנושה בלגיטימציה הבינ"ל; האינטרס הפוליטי במלחמה מתמדת; סיכול עסקאות החטופים; ערעור יסודות הדמוקרטיה, ההשחתה ורמיסת המנהל התקין על רקע ההסתבכות המשפטית; ניסיונות ההשתלטות על התקשורת; ריסוק מערכת המשפט כדי לחמוק מהרשעה; מכונת הרעל; המעילה בתפקיד ההובלה המדינית; הפער בין הרטוריקה הלוחמנית מול איראן לבין ההכנות הצבאיות בפועל לטיפול באיום הגרעין; הסתייגות נתניהו מאסטרטגיה ועקיצת הקצינים שדיברו בדיונים על תכנון ארוך טווח ועוד ועוד סוגיות בהן נוגע הספר.
ולסיום, מעניינים רשמיו האישיים של הראל ממסע כתיבת הספר. הוא מודה שהיה שבוי בחלק מהקונספציות, וכמו הדרג המדיני והצבאי, הסתייג ממערכות התקפיות נרחבות ברצועה מחשש לריבוי אבדות; ומכה על חטא שלא הבחין בחלק מכשלי צה״ל, ועל אלו שכן זיהה מתח ביקורת מאופקת מדי.
הראל מבחין בין בכירי צה״ל ושב"כ, שאת כשליהם ושגיאותיהם הוא מתאר בהרחבה, לבין הדרג המדיני. לדבריו, בעניין אחד בולט, הייתה התנהגות הראשונים טובה מזו של הפוליטיקאים: "לקיחת אחריות פומבית למחדל ופרישתם משירות... רגשות האשם של הקצינים, עד כדי ייסורי נפש, ניכרו בכל מפגש עמם במהלך המלחמה... אחדים לא עזבו את המשרדים והבסיסים, אפילו לא כדי לישון בבית, במשך קרוב לשנה."
הראל מסכם כי "ישראל התבצרה מאחורי גדרות ובנתה סביבה גם חומות גבוהות של הדחקה וחיים בתחושת בטחון כוזבת". על רקע התיקון העמוק הנדרש לישראל אחד מלקחיו הוא כי ״בשכונה המורכבת והעוינת שבה היא פועלת, ישראל אינה יכולה להשאיר בראשה מנהיג בודד ורדוף, שמקיף עצמו בקיצונים משיחיים ובשרים חסרי מושג."
בתנאים אלה, הוא מדגיש, כמו רבים, כי ועדת חקירה ממלכתית ועצמאית היא צורך חיוני וקיומי, אך גם אם תקום היא צפויה לעבוד שנים. עד אז ובוודאי כל עוד הדרג המדיני מסכל את הקמתה, יש לשיטתו חשיבות מיוחדת לספרים מסוג זה שכתב, אותו הוא מכנה "טיוטה ראשונה של ההיסטוריה".
שבת שלום