איך יודעים ממה עשוי מנהיג במאה ה-21? רואים איך הוא מתפקד במבחן הפודקאסט.
אם בעידן הטלוויזיה והעיתון, פוליטיקאים נאלצו לדלל את המסרים לסיסמאות קצרות ומשויפות שעוברות אולפנים או עריכה במוספים. עידן הפודקאסט מאפשר למנהיג הפוטנציאלי להכניס אתכם לסלון, להוריד בלייזר, לפתוח כפתור, ולאפשר לכם לצפות בו מנהל שיחה כנה ועמוקה על הדרך שבה הוא רוצה לקחת אתכם ואת המדינה.
תרבות הפודקאסטים הפכה לדרך המרכזית שבה צעירים צורכים פוליטיקה, כי היא מקדשת אותנטיות, כנות ושיחה פתוחה ולא מפולטרת. זו הסיבה שרוב הפודקאסטים המוצלחים מבוססי הראיונות, לא שייכים לכלי תקשורת ממסדיים, למפלגות או לארגונים. הם מזוהים עם טיפוסים עצמאיים שמחויבים לסקרנות, לקהל שלהם ולאמת.
בקמפיין האחרון טראמפ עלה אליהם לרגל. הם, בתמורה, לא ריחמו עליו. לקס פרידמן תקף אותו על טענותיו לזיופים בבחירות ב-2020, וגרם לו להודות כי "הפסיד על חוט השערה". ג'ו רוגן התעמת איתו על חוסר היציבות בכהונתו הראשונה ושאל ישירות: "מדוע מינית הרבה אנשים גרועים?". ת'יאו פון שאל אותו שאלות חודרניות על אחיו שמת מאלכוהוליזם, ואנדרו שולץ לעג לו על מה שראה כעמדה פחדנית בנוגע להפלות.
זה לא היה קל, אבל הציבור אהב את זה. כי גם אם התוכן לא תמיד התאים לטראמפ, המצביעים הבינו שהוא מחויב לצורה של הפודקאסט: לכנות ולחשיפה רדיקלית. פוליטיקאי שרוצה לדבר אמת; שיש לו חזון חדש, פורץ דרך ונדרש לגבי הדרך שבה המדינה צריכה להתנהל, יוצא מאזור הנוחות שלו וקופץ על כל מיקרופון שמוכן לארח אותו. פוליטיקאי כזה חושב, מתווכח ובעיקר מסביר - גם מול מראיין ספקני או עוין - מה הביא אותו לעשות מעשה: לקום ולבקש הנהגה.
מנהיגי האופוזיציה והקואליציה בישראל לא מתנהלים בכנות ופתיחות רדיקלית. במקום לנהוג בנדיבות במילים ובראיונות, הם מתחפרים כמו שחקני פוקר בפינה שלהם, וזורקים לעברנו סיסמאות מעידן הטלוויזיה. הם ילכו לאולפנים ידידותיים עם מיקרופון שנראים כמו פודקאסט; אך יימנעו משיחות לא מתוסרטות.
ברק הרשקוביץ, אחד הפודקאסטרים הפוליטיים החשובים בישראל, ביקש לראיין את איזנקוט. זה לא קרה. בפוסט ב-X סיפר הרשקוביץ, "בהתחלה היה וייב חיובי. אבל סיפרתי לצוות שלו שאשאל: איך הוא מתכוון לתקן את המערכות הביטחוניות? מה התוכניות הכלכליות? בכלל, מה התוכניות שלו למדינה? קיבלתי תשובה שלילית. הוא לא יגיע גוסטינג". במקרה הזה, מדובר באיזנקוט, אבל זה נכון למנהיגות הבכירה מימין ומשמאל.
בעבר פוליטיקאים יכלו לתרץ את הדרך העמומה והגמלונית שבה הם מעבירים מסרים בכך שאין להם ברירה - ככה עובדת תקשורת. כיום, ההתנהלות שלהם מבהירה שהם פשוט לא רוצים שתדעו מי הם ומה הם חושבים. את הרעיונות והחלומות האמיתיים שלהם הם שומרים קרוב לחזה, בשעה שהם מחייכים אליכם בחום משלט חוצות, המבקש מכם להשאיל להם הפתק שלכם בסיבוב הקרוב. כשהם לא מרשרשים בסיסמאות או מטיחים עלבונות הם מציעים תוכניות המשנות סדרי עולם - של מוסדות וסמלים המשתייכים אך ורק לציבורים שלא יצביעו להם לעולם. הם מתנהלים כך לא מתוך רשעות או חוסר עניין, אלא כיוון שפשוט אין להם רעיון.
האמת היא שהם לוקחים חלק במרוץ להנהגה כברירת מחדל. הם פשוט כבר שם, ובהיעדר חזון בוער, הם לא מבקשים לקבל הזדמנות להנהיג, אלא להשיג תפקיד; לקחת חלק בסיבוב הנוכחי של משחק הכיסאות המוזיקליים בתקווה שיישארו מסביב לשולחן, ואם אפשר, יזכו לשבת בראשו.