במקום המיונים לצהל שבסופם פשוט מודיעים למועמד ולמשפחתו האם הוא התקבל ליחידה שאליה הוא התמיין (או לא) על סמך מידת ההתאמה שלו לתפקיד - אנחנו צריכים במנותק לתהליך המיון גם להקים מכרז שבו המועמדים יתחרו מול מועמדים אחרים על כרטיס הכניסה ליחידה, והסכום שאותו כל מועמד מוכן לשלם ישוקלל לכדי ציון סכם סופי ביחד עם מידת ההתאמה. למה שנעשה דבר מטופש שכזה? כי כרגע השיבוץ ליחידות שאנשים היו מוכנים לשלם תמורתן הרבה *מאוד* כסף - ניתן לחלק מהאוכלוסיה בחינם, בזמן שהיתר נשלחים אל שדה הקרב. אבל בינינו, מי באמת מעוניין בפתרונות יצירתיים? 🤷🏻

בית קפה בתל אביב. מצד ימין, בחור בשנות ה20 המאוד מוקדמות, יושב עם מישהי שנראת כמו VC. הוא מספר לה בהתלהבות איך הוא וחבריו מהיחידה במודיעין השתחררו רק לפני מספר חודשים, וכבר גייסו כמה מיליוני דולרים. אין להם רעיון, אין להם כיוון (אבל הוא כן מדקלם את כל הטנרדים הפופולריים כרגע מכל קצוות ההייטק כמו data centers וסייבר הגנתי עם ai). הוא מדבר בקול ובבטחון (וקצת שחצנות וזחיחות משעשעת של צעירים). ״אין טעם ללמוד״ הוא אומר, ״עכשיו הmoney time״. היא אומרת שאומנם היא לא מבינה בצד הטכני, אבל היא כן יודעת שהוא בדיוק סוג האנשים שהם מחפשים, ומציעה לו לשבת במשרדים שלה בזמן שהם חושבים מה בא להם לעשות. מצד שמאל מאחורי הדלפק, בחור שעובד פה בבית הקפה, גם הוא בשנות ה-20 המוקדמות. שבוע שעבר הוא סיפר לי על השירות הקרבי הקשה (שהמשיך ישר לתוך שירות מילואים של שנתיים במלחמה בה היה מגויס כמעט ללא הפסקה), וכששמע שאני מתכנתת נדלקו לו העיניים כי הוא רוצה ללמוד ולהיכנס לתחום, אבל צריך קודם לעבוד ולחסוך כסף. היה לו בעיניים סקרנות ואופטימיות אבל גם די הרבה חשש. שאל הרבה שאלות על איך למדתי, ואיך השתלבתי ואיך נראה ההייטק של היום. זה לא סיפור על טובים ורעים, צודקים וטועים. זאת המציאות הישראלית עצמה. אנחנו זקוקים ממש לשירות של שניהם, ואני לא מחלקת פה ציונים. קטונתי. אבל כן מצאתי את עצמי חושבת על ה-4.5 מטרים שעומדים בינהם, שנראו כמו 4.5 שנות אור, ועל הבטחון מול החשש בישראל של 2026, וזה קצת כיווצ'ץ' לי את הלב וגרם לי לחשוב על כמה הם היו יכולים לעזור וללמוד אחד מהשני אם רק היו יושבים יחד. אולי פעם הבאה אארגן מפגשון בינהם ואזמין אותם לרוגלך. אעדכן :)