אירועי השעה האחרונה ממחישים עד כמה המערכה האחרונה מול איראן היא ככישלון אסטרטגי מהדהד. ישראל ניצבת כעת בפני דילמה קשה: להגיב ולהסתכן בעימות חזיתי עם נשיא ארצות הברית, או להימנע מתגובה ולאפשר לאיראן לקבע משוואה חדשה שתצמצם משמעותית את חופש הפעולה הישראלי מול חזבאללה בעתיד.
חשוב מכך, ההתפתחויות האחרונות ממחישות כי למרות שתי מערכות צבאיות מול טהראן, איראן רחוקה מלהיות מורתעת. להפך. ההנהגה האיראנית משדרת ביטחון עצמי גבוה ביכולותיה, ובעיקר משוכנעת שאין כיום איום אמין — לא מצד ישראל ולא מצד ארצות הברית, שיכול לכפות עליה שינוי מהותי במדיניותה.
במקביל, הנשיא טראמפ ניצב בפני מציאות אסטרטגית בעייתית במיוחד. האפשרויות העומדות בפניו אינן טובות, והוא נראה כמי שמעדיף להגיע להסכם עם איראן כמעט בכל מחיר על פני הידרדרות לעימות אזורי רחב יותר.
בסופו של דבר, זהו המחיר של מערכה שהניבה הישגים טקטיים מרשימים, אך לא הצליחה להשיג את יעדה האסטרטגי המרכזי: הפלת המשטר. במקום זאת, ישראל מוצאת את עצמה עם פחות חופש פעולה, איראן עם יותר ביטחון עצמי, וארצות הברית עם רצון גובר לסיים את המשבר באמצעות הסדרה מדינית.
זה יהיה מטורף בכל קנה מידה אם נזרום עם המשוואה החדשה של האיראנים.
יש פה כמובן הוכחה ניצחת לכמה שהם מלאי ביטחון ושיכורי כוח, ומרשים לעצמם לא רק לשמר את המצב הקיים אלא אפילו לנסות לקבוע חוקים חדשים.
עד עכשיו מעולם לא היה קשר בין הזירות. תמיד יכולנו לפעול כרצוננו בלבנון מתוך הבנה שעשוי להיות מחיר, אבל הוא לעולם יהיה מול חיזבאללה.
המשוואה שהם מנסים לשרטט היא כמובן נסיגה דרמטית מזאת שהתקיימה פה עד שאגת הארי.
המשוואה החדשה: אם ניגע במרכז העצבים של האויב הקרוב אלינו, נחטוף טילים בליסטיים ממרחק של אלפיים ק"מ.
זה כמובן לא עולה על הדעת שנכיל את זה, וזה כמובן לא רלוונטי אם טראמפ ירשה או לא ירשה לנו להגיב.
למרות כמעט שלוש שנים של מלחמה, זה מבחנו האסטרטגי החשוב אי פעם של בנימין נתניהו.
גם אם טראמפ לא יסכים, האם אנחנו מנרמלים את השליטה האיראנית המעשית בחיים שלנו?
אני מייחל בכל לבי לכך שנתניהו יגלה תבונה, אומץ ויצירתיות ומתפלל להצלחתו המוחלטת.
כל מי שמייחל לדבר אחר נמצא לדעתי באופסייד ערכי קשה.