יוני היה אחי המופלא.
כוכב הצפון שלי שעזר לי לנתב את דרכי בנפתולי החיים.
הוא שימש לי ולאחי עדו דוגמה ומופת והעניק לנו תמיכה ועצה בצמתים רבים.
כבר מגיל צעיר היה בו שילוב נדיר של שקט פנימי, נחישות ותחושת ייעוד ברורה.
הוא ידע תמיד לאן הוא הולך, ומה נדרש ממנו.
כל חייה נאבקת מדינת ישראל על עצם קיומה.
כל עוד יוני היה בחיים, הייתי משוכנע שהוא יהיה שם בחזית, בהנהגה, במקום שיסייע להבטיח את עתידה.
כשנודע לי שיוני נפל ב׳מבצע יונתן׳ לשחרור חטופינו, הרגשתי שחיי הגיעו לקיצם.
זה לא היה רק אובדן של אח אהוב.
זה היה אובדן של עוגן.
הייתי בטוח שלעולם לא אתאושש.
אבל עם הזמן הבנתי שהמורשת של יוני לא הסתיימה עם נפילתו.
להפך.
דורות של צעירים קראו את ספר מכתביו, דורות של לוחמים שאבו השראה מערכיו.
יוני לא השאיר אחריו רק זיכרון של גבורה.
הוא השאיר לנו דרך.
מתוך עומק היגון צמחה בי תחושת שליחות עמוקה.
ההקרבה של יוני דחפה אותי קדימה אל העשייה הציבורית.
כראש ממשלת ישראל בימים אלה של מלחמה קיומית, כשאני שולח את חיילינו אל הקרבות ואת טייסנו אל איראן, אני רואה כל אחד ואחת מהם כאילו היה אחי.
אני זוכר את ההורים שלי, ואני חושב על ההורים שלהם.
אני יודע מה מונח על הכף.
אני יודע מה המשמעות של כל החלטה.
אני שומר על לוחמינו, והם שומרים עלינו.
אני מתגעגע אליך יוני, אחי האהוב.
אתה חסר לי עד מאוד.