אז האם ישראל צריכה לפתוח עכשיו במלחמה עם חיזבאללה?
נראה שהפור נפל ויולי יהיה חודש ממש חם, ועדיין, שווה להתייחס לשאלה הזו גם אם ההחלטה כבר התקבלה.
אז, האם ישראל צריכה לפתוח עכשיו במלחמה עם חיזבאללה?
בקצרה: וואלה, לא יודע.
כן, צריך להיות נחרץ בטוויטר אם אתם רוצים לאסוף לייקים, אבל זו לא המטרה של הציוצים האלה, אז מצידי תדלגו למישהו אחר שהכל תמיד ברור לו. יש אחד כזה ממש מתחת פה בפיד.
וכעת לדיון בהרחבה:
מה בכל זאת כן ברור?
- ברור שחיזבאללה נלחם בישראל כדי לעכב את ישראל מלהשמיד את חמאס, מה שאומר שככל שנתקרב לנקודת האל חזור של השמדת צבא חמאס בעזה, כך חיזבאללה יגביר את האש כדי לנסות ולעצור את ישראל מחיסול סופי, מתוך ידיעה שכל דבר שהוא פחות מכך יהיה בסוף נצחון של חמאס.
- ברור שאירן וחיזבאללה עובדים על תוכנית סדורה ארוכת שנים ועשורים שבאמונתם תביא בסופו של דבר להשמדת ישראל. שום הסכם או לחץ בינלאומי לא יזיז אותם ממטרתם. הסיכוי היחיד להאטה או עצירה של התוכנית הגדולה שלהם הוא אם הם יחושו ששרידותם בסכנה. שרידותם לא במובן של חיסול מנהיג כזה או אחר, אלא שרידות מארג הכוח והשליטה שהם מחזיקים בידם.
- ברור שישראל מגיעה למלחמה הזו בנחיתות מובנית מול איפה שהיא היתה יכולה להיות. בעיקר, יש לנו הנהגה שהוכיחה שהיא לא יודעת לנצח מלחמות, לא יודעת לבנות קואליציות בינלאומיות, לא יודעת להתמקד במה שחשוב, ואין בה אמון של הרוב המכריע של העם בישראל.
- יש לנו גם צבא במצב בעייתי מאוד, עם שדרת פיקוד שהיתה כבר צריכה להיות מזמן בבקו״ם, עם התנהלות גמלונית, עם חוסר הבנה עמוק של מהות זירת המלחמה המודרנית שמנוהלת במקביל בשדה הקרב ובראשי הצופים ברחבי העולם, ובעיקר, צבא עם התלהבות ילדותית מחיסולים בזמן שנראה שחיזבאללה עובד באופן מסודר על עיצוב זירת הלוחמה לקראת מלחמה כוללת.
- ברור שהמלחמה הזו תהיה קודם כל מלחמת עורף בעורף, יותר ממלחמת צבאות. ולחיזבאללה יש כמה יתרונות מובנים בכזו מלחמה:
--- חיזבאללה מחויב פחות לעורף הלבנוני במבנה ההיברידי שהוא יצר בלבנון של ללכת עם (שליטה) ולהרגיש בלי.
--- לבנון מגיעה לנקודה הזו כשהתשתיות המרכזיות שלה כבר הרוסות, כך שהמחיר שניתן לגבות מהעורף שם הרבה יותר מוגבל לעומת המחיר שניתן לגבות בישראל. בנוסף החברה והכלכלה הלבנונית במידה רבה כבר התרגלו למצב הזה ועברו ביזור תשתיות מסיבי, שמקטין את היכולת של ישראל לגבות מחיר משתק.
--- בישראל לעומת זאת, התשתיות הן ברובן עדיין תשתיות מרכזיות, והכלכלה היותר מתקדמת היא גם הרבה יותר פגיעה.
המסקנה הראשונה המתבקשת מכל העובדות האלה היא שמתישהו בשנים הקרובות תהיה מלחמה גדולה בין ישראל לחיזבאללה ולאירן. למעשה, אלא אם כן יהיה שינוי משטר דרמטי באירן, אין סיכוי למנוע מלחמה כזו. אירן חיזבאללה וחברים ימשיכו להשקיע מיליארדים כל שנה בבניית טבעת חנק סביב ישראל וישראל תצטרך לפרוץ את אותה טבעת ולערער את שרידותם כדי לשנות את המצב האיזורי מהיסוד. לצערנו, העבודה לשנות את המגמה הגאופוליטית הזו תלווה אותנו עוד שנים רבות קדימה. לפחות לעשור הקרוב.
לכן, בשאלה ״האם לפתוח עכשיו במלחמה עם חיזבאללה?״ המילה הקריטית היא ״עכשיו״. השאלה היא מה התזמון הנכון למלחמה כזו.
ייתכן שאנחנו לא שולטים בתזמון, וחיזבאללה ואירן יחליטו שעכשיו הוא הזמן, וכל שנותר לנו הוא להתכונן כמיטב יכולתנו, לצאת לקרב, ולנצח.
בהנחה שאירן עדיין רוצה לשמר את חיזבאללה להמשך הדרך וכהרתעה, והתזמון הוא אכן בידנו, הדילמה שניצבת לפתחי מקבלי ההחלטות היא האם לספוג את המשך המכות של חיזבאללה ואת רצועת הביטחון שנפתחה בגליל, בזמן שאנחנו ממשיכים להתמקד בשינוי המציאות בעזה, ולדחות את המלחמה בשנה או שלוש, או לפעול כרגע.
הסיבה העיקרית מדוע לי אישית אין תשובה נחרצת לשאלה הזו היא כי חסר לי ולכולנו מידע קריטי כדי לקבל כזו החלטה: מה מאזן הכוח האמיתי בין ישראל לחיזבאללה? אלו מנופי לחץ בנינו מול אירן לעת פקודה? מה רמת הפגיעות האמיתי של תשתיות ישראל? מה היא תהיה בעוד שנה בהתחשב בתהליך ההתעצמות של מערכות ההגנה? מה מצב המלאים ומה מצב המילואים? האם ממשל ביידן ייתן לישראל פצצות או אולטימטום?
על פי הרעש שאנו שומעים מכל עבר בימים האחרונים, ייתכן שהפור כבר נפל והמלחמה תתחיל בקרוב.
אבל אם בסופו של דבר המועד שלה ידחה, אסור לנו שוב לשרוף את חלון הזמן כמו שביבי עשה בעשור האחרון. רשימת המטלות ארוכה וחלון הזמן מוגבל.
הנה רשימה חלקית של פרויקטים עצומים שאנו צריכים להתחיל אתמול, ולמצער, מחר:
• להחליף הנהגה. המטלה הכי קריטית. להנהגה הנוכחית אין יכולת לנצח שום מלחמה. היא לא הצליחה להביס את חמאס. לעזאזל אפילו חוק ג׳ובים מסכן היא לא הצליחה להעביר. אם אנחנו רוצים לשנות את חץ ההיסטוריה ואת המציאות האיזורית אנחנו צריכים הנהגה חדשה.
• אנחנו צריכים הנהגה שתכין את העם והמדינה למלחמה. שתסביר בבהירות ובשקיפות לעם ישראל שהעשור הקרוב יהיה עשור של מאבק מול אירן וחיזבאללה. אנחנו נבנה את הכלכלה הישראלית כדי לממן את המאבק, ונבנה את המאבק כדי להבטיח את עתיד ישראל במרחב, ונעסוק אך ורק בנושאים האלה. כל מה שהוא לא אחד מאלה הוא מותרות שייחתך - תקציבים, הקצבות, ישיבות, תאטראות.
• לבנות תוכנית חומש לביזור תשתיות עורף ישראל כמה שאפשר - חשמל, מים, תקשורת, רפואה, מיגון, חינוך. הממשלה צריכה לסבסד התקנת פאנלים סולאריים בכל בית, בנין ושכונה עם משטח פנוי וכיוון לשמש, וסוללה גדולה צמודה. להשקיע בתשתיות תקשורת שרידות להתקפה, להכניס מסופי סטארלינק כמערך תקשורת לגיבוי, להשקיע בסגירה מסיבית של פערי המיגון ועוד ועוד ועוד.
• להשקיע בהאצה מטורפת של מערכות הגנה והתקפה מול כטבמים וטילים. ייצור עצמי של מליוני כטבמים להגנה והתקפה אקטיבית. מגן אור, ועוד.
• לבנות תוכנית פעולה אקטיבית מסיבית לערעור המשטר האירני והאינטרסים של משמרות המהפכה בעולם. לא רק גרעין. הכל. לבנות טבעת חנק מקבילה סביב משמרות המהפיכה באירן, ולהפעיל אותה באופן רציף. לחמש, לספק מודיעין ומימון לכוחות אופוזיציה וכוחות סביב אירן שיוכיחו שיש להם יכולת לכרסם באינטרסים של משמרות המהפכה. לעשות מה שניתן כדי לחזק את האופוזיציה לחיזבאללה בתוך לבנון. לא בחיזוק מוראלי, אלא בנשק ומימון.
• להשקיע המון בבניית בריתות ובדעת הקהל העולמית. להבהיר לקהילה הבינלאומית שמשמרות המהפיכה לא ישרדו כל עוד הם פועלים אקטיבית להשמדת ישראל. לפעול בייחוד מול מדינות האיזור להגיע להסכמה - אנחנו הולכים לחטוף את הכדור הזה בשביל האזור כולו, ולהקריב כדי להוריד את אירן על הברכיים, אבל בתמורה אתם תשתתפו בתהליך השינוי של החברה הפלשתינאית, תתנו לנו מטריה דיפלומטית ואחר כך, את הריספקט האזורי שמגיע לנו.
• לחסל את הזרוע הצבאית של חמאס עד היסוד. לא לעצור. האיום שזה יהיה גם הסוף של חיזבאללה חייב להיות אמיתי, והחזית הזו חייבת להיות מוסרת. במקביל, להציג חזון ברור לשלום עם הפלשתינאים במידה שהם ייפרדו מחלום השמדת ישראל, יוותרו על זכות השיבה ויסכימו לחזון שתי המדינות.
• ברגע הנכון לייצר דילמה אמיתית לאירן מתוך ידיעה שיש סיכוי גדול שפתרון הדילמה תהיה מלחמה רחבת היקף מול אירן וחיזבאללה.
שימו לב שכמעט ולא הזכרנו את נושא הגרעין. את כל הדברים האלו צריך לעשות ללא קשר לגרעין האירני, למרות שייתכן שההתקדמות האירנית לפצצה תגדיר יותר מכל דבר אחר את מרחב הזמן שיש לנו עד המלחמה.
מי שהגיע עד לכאן מקבל סיפור לסיום עם מוסר השכל:
פעם יצאתי מתחנת מטרו באירופה בלילה חשוך וכמה ערסים מקומיים החליטו שאני קורבן קל וניסו לתקוף אותי. בדיעבד, ההחלטה הקלה היתה כנראה לזרוק להם איזה שטר כסף ולברוח משם, אבל בזמן אמת זה אפילו לא עלה במחשבתי. עמדתי מולם, מניף את התיק עם המקבוק שלי כאילו הוא החרב של זינה אלילת נעוריי, ומבהיר להם במעשה ובדיבור שמהמשך המאבק הם גם יצאו בשן ועין, לא רק אני. אחרי דקה או שתיים של מאבק הם הפסיקו להתקדם לכיווני, הלכו למצוא טרף קל יותר, ואני והאדרנלין שלי פרשנו למלון. כשחשבתי על כל הארוע בדקות אחרי, הופתעתי מהתגובה שלי יותר ויותר. הפעם האחרונה שהלכתי מכות היתה בטח לפני איזה 40 שנה בנצרת עלית, וכנראה שלא היה שווה להסתכן בשביל כמה עשרות יורו. אבל לא הצטערתי על העניין לרגע. יש רגעים בחיים שבהם הבחירה למתוח קו בחול היא מחויבת. עבור ישראל, העשור הקרוב הוא בדיוק הרגע הזה.