כל הדיון הזה הוא כמעט מגוחך בעייני. נתניהו היה ראש ממשלה בשבעה באוקטובר והוא היחיד שלא לקח אחריות מאז הטבח לפני שנתיים. נתניהו הוא גם ראש הממשלה בשנתיים האחרונות ובחר להמשיך את המלחמה, אף שהיה יכול להפסיק אותה מזמן ולהחזיר את החטופים. נתניהו בז ללפחות חצי מהציבור הישראלי (לפי הסקרים יותר), מכנה את האנשים הנפלאים בכיכר החטופים ״אנרכיסטים״, וטוען שהם מופעלים על ידי כסף זר, זאת בשעה שהוא סבבה עם זה שאנשי לשכתו הועסקו על ידי קטאר (״לא ידעתי, אבל גם אם הייתי יודע, אני לא רואה בעיה עם זה״). אז עם כל הכבוד ל״זעזוע״ מקריאות הבוז, מותר עוד למפגינים במדינה דמוקרטית לקרוא ״בוז״ (בוז, לא שלוש יריות בגב). נתניהו הרוויח את הבוז הזה בעמל רב. באשר ל״מבוכה״ שגרם הבוז לוויטקוף, אוי נו, תרגיעו, באמת! ויטקוף וקושנר נהנו אתמול מאד בכיכר מקריאות העידוד המוצדקות להם ולטראמפ. הם ידעו היטב מה הציבור הזה חושב על נתניהו, ואם לא, הגיע הזמן שיידעו. באשר לספין האדיוטי על כך שהקהל לא קרא קריאות בוז לארדואן, אין כמעט מלים ובכל זאת אתאמץ. למי שלא יודע, ארדואן לא מנהיג את ישראל אלא נתניהו; הציבור בכיכר הוא לא במעמד קריאת מגילת אסתר, שבכל פעם שמזכירים צורר הוא אמור לקרוא בוז. הציבור בכיכר חושב שהמנהיג שלו! הוא שמפקיר את החטופים שנתיים; האחריות היא שלו, לא של ארדואן. גם רוב משפחות החטופים חושבות כך. אי לקיחת האחריות על מחדלי השבעה באוקטובר וההתנהלות של נתניהו בכל הקשור לחטופים בשנתיים האחרונות אכן ראויים לבוז. מותר עוד להגיד את זה כאן, גם בבית, אבל גם בכיכר העיר.

במדינת חוק – שוטרים לא מרביצים למי שמבקשים להזכיר את שמות החטופים. אלימות המשטרה הערב כלפי המפגינות שהקריאו את שמות החטופים מחוץ לביתו של גדעון סער היא מסוכנת ואנטי־דמוקרטית. זכות המחאה היא זכות יסוד, אי אפשר לשלול אותה מאזרחים ואזרחיות. רק אתמול קבע בית המשפט כי "מחאה שמהותה הקראת שמות החטופים תוך שימוש במגפון אינה מצדיקה הטלת תנאים מגבילים, וספק אם עולה בהפרעה לסדר הציבורי".